המגזין למחשבה פתוחה - מדע, טכונלוגיה, פילוסופיה, ביקורת הממסד
תחקירים:  א-דורה, רבין, אדיסו מאסלה, כפר כנא
צור קשר

פרוגרום ביהודי פולין ששרדו את השואה

שרה בנדר עתון הארץ 04.07.2006 04:00
הלוויית קורבנות הפוגרום בבית הקברות הישן של יהודי קלצה, 8 ביולי 1946  - באדיבות יד ושם

הלוויית קורבנות הפוגרום בבית הקברות הישן של יהודי קלצה, 8 ביולי 1946 - באדיבות יד ושם


60 שנה לפוגרום ביהודי קלצה, כאילו לא הספיק להם אושוויץ. קצת יותר משנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה טבח המון פולני, בשיתוף כוחות צבא ומשטרה, ביותר מ-50 יהודים, כולם ניצולי מחנות. הכנסייה, מושל המחוז והממשלה עמדו מנגד ושתקו - באירוע שהבהיר לעולם שהאנטישמיות לא מתה יחד עם הנאציזם



ב-1 ביולי 1946 נעלם בקלצה, עיר-מחוז בדרום פולין, הנריק בלאשצ'יק, ילד פולני בן שמונה. ההורים המודאגים חיפשו את בנם, ומשלא מצאו אותו, הודיעו על כך למשטרה. כעבור יומיים חזר הנריק לביתו. הוא סיפר שנחטף על ידי יהודי שהכניס אותו למרתף באחד הבתים, ורק הודות למישהו שהעביר לו כיסא, הצליח להימלט דרך החלון.

בבוקר 4 ביולי 1946, הלכו בלאשצ'יק האב והנריק למסור עדות בתחנת המשטרה. בדרך הצטרף אליהם מכר, וכשחלפו השלושה על פני הבית ברחוב פלאנטי 7, הצביע המכר על הבית והורה לילד לומר שבמרתף הבית הזה הוחזק בניגוד לרצונו. כשנשאל הילד אם יזהה את האיש שנעל אותו במרתף, הצביע הנריק על איש נמוך קומה, שחבש כובע ירוק ועמד באותה שעה ליד הבית.

  בתחנת המשטרה, כמאתיים מטר מהבית ברחוב פלאנטי, התקבל דיווחו של הילד באמון, ומפקד התחנה הורה לעצור את האיש עם הכובע  הירוק. שישה שוטרים, בלוויית בלאשצ'יק ובנו, הלכו לחפש את "החשוד". הם עצרו את קלמן זינגר, בחור דתי ניצול מחנות הריכוז, הביאו אותו לתחנת המשטרה והיכו אותו. במקביל החלו השוטרים להפיץ שמועות שיהודים חטפו את הילד וכלאו אותו במרתף.

שוב אנטישמיות

באותם ימים חיו בפולין כ-240 אלף יהודים, רובם פליטים שחזרו מברית המועצות בעקבות הסכמי ה"רפטריאציה", שנחתמו לאחר המלחמה בין פולין לממשלה הסובייטית. רוב החוזרים הופנו לכמה ערים מרכזיות בפולין, וחלקם הגיעו לקלצה. במאי 1946 התגוררו בקלצה 163 יהודים: 40 מהם, שהתגוררו בבניין ברחוב פלאנטי 7 (שכונה "בית היהודים"), היו חברי "איחוד הנוער הציוני עקיבא" של תנועת "הנוער הציוני", ניצולים שהתרכזו בקלצה כדי להשתתף בקורס הכשרה חקלאית לקראת עלייתם לארץ ישראל. בבניין זה שכן גם "הוועד היהודי" המקומי, בראשות ד"ר סברין כהנא.

על בית היהודים בקלצה הושלך רימון עוד בדצמבר 1945. אף שאיש לא נפגע, פנתה משלחת של "הוועד היהודי" לבישוף המחוזי צ'סלב קצ'מארק, וביקשה ממנו לפעול למיתון הפעילות האנטישמית. בשיחה עם הנציגים היהודים טען קצ'מארק כי מוטב שהיהודים יחזרו לעיסוקיהם המסורתיים, משום שהשפעתם על הממשל החדש בפולין והתפקידים שהם ממלאים במינהל הציבורי ובמנגנון הממשלתי מקוממים את הפולנים.

לאנטישמיות הפולנית המסורתית, שלא נעלמה בתקופת הכיבוש הגרמני והשואה, נוספו לאחר המלחמה סיבות חדשות. פולנים רבים התנגדו בגלוי לשיבת יהודים מברית המועצות, וסירבו להתיר ליהודים לחזור למקומות עבודתם, או להשיב להם את רכושם מלפני המלחמה. בנוסף, פולנים רבים טענו כי היהודים הם המשענת העיקרית של המשטר הקומוניסטי החדש בפולין, כי הם מנהלים את פולין לפי תכתיבים מברית המועצות וכי מונו לתפקידים בכירים במפלגה ובממשל. תפישה זו, שלפיה משתלטים היהודים על פולין במצוות הסובייטים, מצאה לה הד נרחב בקרב אנשי כנסייה ואנשי ימין. גרסה זו קיבלה תימוכין מהעובדה שבפולין שלאחר המלחמה תפסו היהודים משרות פקידות ותפקידים בכירים אחרים, מה שלא ניתן היה להעלות על הדעת קודם לכן.

בראש המאבק האלים ביהודים עמדו ארגוני מחתרת פולניים, שהחליטו לפתוח במערכה אלימה נגד המשטר החדש המתגבש בחסות הסובייטים. קבוצות אלה כללו אנשי ימין קיצוניים ויסודות לאומניים-פשיסטיים, שראו בסובייטים אויב חמור יותר מהגרמנים. הקבוצות האלה הניחו שבקרוב עתידה לפרוץ מלחמה בין המערב לברית המועצות, וסברו כי יש להפעיל אלימות וטרור כדי להחיש הן את העימות והן את התערבותם של גורמי חוץ שיפילו את המשטר החדש.

בסכינים ובאבנים

בבוקר 4 ביולי 1946 פשטה בקלצה במהירות השמועה על העדות שמסר בלאשצ'יק במשטרה. לא עבר זמן רב ובחזית בית היהודים התאסף המון פולני מוסת, שהאמין כי בבניין מוחזקים יותר מתריסר ילדים נוצרים, שלפי המסורת העתיקה משמש דמם לאפיית מצות, ולפי הגרסה החדשה, לעירויי דם לחיילים רוסים פצועים. לעלילה נוספה שמועה שהילדים הנוצרים המוחזקים בבניין כבר אינם בחיים.

בין ראשוני המתקהלים מסביב לבית היהודים היו קבוצות של נשים, שהחלו לקרוא קריאות אנטישמיות ולהסית את המתאספים. כעבור שעה, בערך ב-11:00, נעצרו ליד הבית שני כלי רכב צבאיים ומתוכם קפצו כמה חיילים מצוידים ברובים אוטומטיים. לא חלפו אלא רגעים מעטים ובאוויר נשמעו שריקות כדורים שנורו היישר לחלונות הבניין. למקום הגיעו גם כוחות משטרה, שפרצו לבניין והורו ליהודים למסור לידיהם את הנשק, שאלה החזיקו לצורכי הגנה. בה בעת החלו שוטרים להרוס את הדירות.

כל מי שניסה להתגונן נרצח, יהודים הושלכו דרך החלונות לרחוב, ההמון שבחוץ פרץ לבניין והשתולל בפראות. הפוגרום היה בעיצומו, ובין ההרוגים היה גם כהנא, שניסה להזעיק את מושל המחוז. התנהגותם של השוטרים שילהבה את ההמון, שהשליך אבנים לעבר המבנה ושצעק שהיהודים רוצחים ילדים פולנים. היהודים שנלכדו בבניין הופקרו להמון, והוכו בקרשים ובמוטות ברזל. אלה שהוצאו מהבניין נגררו לכיכר סמוכה, שם נרצחו באכזריות.

למשך זמן קצר הצליחו המשטרה והצבא להדוף את ההמון מהבניין ולהעביר את ההרוגים והפצועים לבית החולים העירוני. למרות הרושם שהמצב במקום נרגע, המשיכו במקומות אחרים בעיר להכות יהודים ולרוצחם, והתפרצויות השנאה גברו. בסביבות השעה 12:30, מועד הפסקת הצהריים במפעל ליציקת פלדה "לודביקוב", ששכן בסמוך לבית היהודים, פרצו כ-500 פועלים את שערי המפעל ויצאו כאיש אחד לכיוון רחוב פלאנטי. הפועלים, שהיו מצוידים בסכינים, במקלות עץ, במוטות ברזל, במפתחות ובאומים, הבקיעו מעבר בקלות, ופרצו גם הם לבית היהודים.

הפוגרום, שכבר החל לדעוך, התלקח מחדש ועוד כ-20 יהודים קיפחו בו את חייהם. באותו יום התנפלו פורעים גם על רכבת שהגיעה לעיר מצ'נסטוחובה; נהג הקטר האט במתכוון, כל היהודים הוצאו בכוח מהקרונות ונרצחו. הפורעים שדדו מהקורבנות שעונים, בגדים, נעליים וכסף.

אחר הצהריים הגיעו לקלצה יחידות צבא מווארשה ופיזרו את האספסוף. ההרוגים והפצועים היהודים הועברו לבית החולים "אלכסנדרה הקדושה", והניצולים נלקחו לאיצטדיון המקומי ולמשרדי שירות הביטחון. באותו יום נהרגו בקלצה לפחות 50 יהודים, בהם ילדים ונשים הרות, ונפצעו יותר מ-50.

סליחה מאוחרת

גם לאחר תום הפוגרום לא התמתנה האווירה האנטי-יהודית בקלצה, והמצוד אחר יהודים נמשך. גם פולנים בעלי חזות יהודית הותקפו, הושפלו והוכו מכות נמרצות. אווירת הפוגרום פשטה בהדרגה גם לפרוורי העיר וליישובי הסביבה, ונוסעים פולנים שאיתרו יהודים ברכבות היכו אותם והשליכו אותם מהרכבת. בהפגנה שהתקיימה ליד בית היהודים בשעות אחר הצהרים של יום הפוגרום השמיע פולני שנכח במקום סיסמאות נגד יהודים, ובהתייעצות של המועצה הלאומית בעיר המשיך מפקד משטרת המחוז לטעון כי בידי המשטרה מידע על כך שהיהודים רצחו ילדים פולנים.

במוצאי יום הפוגרום נערכה בעיר פגישת הבנה, שבה השתתפו הפלגים הפוליטיים השונים וסגן ראש המחוז, שגינה את הלשכה הכנסייתית של הבישופים על אדישותה בעת ההתרחשויות. בפגישה הוסכם על נוסח של כרוז, שהיה אמור להתפרסם כדי להרגיע את הרוחות. "הוועד המרכזי של יהודי פולין" בווארשה שלח לקלצה את ד"ר אברהם (אדולף) ברמן ואת יצחק צוקרמן, שהביאו ליהודי העיר מזון ובגדים. בשעות הערב הכריזו השלטונות על עוצר והמשטרה הכריזה על מצב חירום.

ההלוויות נערכו כעבור ארבעה ימים, ב-8 ביולי אחר הצהריים. קורבנות הפוגרום נקברו בבית הקברות הישן של יהודי קלצה. טור המלווים השתרך לאורך שני קילומטרים, תושבי העיר עמדו משני צדי הרחובות שבהם עבר מסע ההלוויה, ואת המתים ליוו כעשרת אלפים איש, בהם פולנים רבים שהצטוו ליטול חלק בהלוויה בהוראת השלטונות. בראש המלווים צעדה משלחת מטעם מפעל "לודביקוב", ואת מסע ההלוויה הובילה יחידה מיוחדת של הצבא, שהיתה ממונה על הלוויות ממלכתיות וטקסים. בקבר אחים, שאורכו כ-60 מטרים, נטמנו זה בצד זה יותר מארבעים ארונות קבורה. עם הזמן הוקמה על הקבר מצבה מאבן חול אדומה, בצורת אובליסק, שעליה נכתב בעברית ובפולנית: "מ"ב קדושים שנרצחו ביום ה' תמוז, תש"ו, בקלצה, ד' ינקום דמם".

משפטם של הנאשמים ברצח היהודים החל למחרת, 9 ביולי 1946, בבית משפט צבאי גבוה שהגיע במיוחד לקלצה. מבין 12 הפולנים שהועמדו למשפט, נידונו תשעה למוות והוצאו להורג ב-12 ביולי 1946. בין ספטמבר לדצמבר 1946 נערכו משפטי המשך, שבהם הועמדו לדין 30 נאשמים, שוטרים וחיילים, ובנוסף נעצרו גם בכירים מקומיים בדרגים שונים. יהודי העיר שניצלו מהפוגרום, ובכללם הפצועים שאושפזו בבית החולים בעיר, הועברו מקלצה ללודז' ברכבת מיוחדת של "הצלב האדום".

לפוגרום נודעה השפעה טראומטית על היהודים בפולין ובעולם כולו, והוא עורר הדים נרחבים. את האירועים האנטי-יהודיים שהתרחשו בפולין לאחר המלחמה, ובכללם הפוגרום בקלצה, ניתן להסביר על רקע טינה, חשדנות והאשמות הדדיות בין הציבור היהודי לאוכלוסייה הפולנית. רגשות אלה הושתתו על מערכות מקבילות של סטריאוטיפים, שסיכלו מראש אפשרות ליצירת גשר להבנה הדדית בין שני העמים.

בקרב היהודים נבעו תחושות אלה מכך שהיהודים לא סלחו לפולנים על התנכרותם לסבל היהודי בתקופת השואה, על שלא הושיטו עזרה ליהודים שניסו להינצל ועל גילויי שמחה והזדהות לנוכח רצח היהודים. הפולנים נטרו ליהודים על עוינותם כלפי שאיפותיה הלאומיות של פולין, על העזרה שהושיטו לסובייטים כשאלה סיפחו את השטחים המזרחיים של פולין בראשית המלחמה, ועל שיתוף הפעולה עם משטרו של סטלין, שהוחל על פולין לאחר שחרורה.

הכנסייה בפולין, אולי הגורם החשוב ביותר שיכול היה להרגיע את הרוחות לאחר המלחמה, לא הגיבה באופן אחיד. בדרך כלל נמנעו אנשי הכנסייה מתגובה, בטענה כי לאירועים אנטי-יהודיים אין אופי דתי-כנסייתי. אנשי כנסייה בולטים התבצרו בשתיקתם, ואפילו ביטאון הוותיקן הצדיק את עצימת העיניים של הכנסייה בפולין, בנימוק שמדובר באירועים שאינם בתחום פעילותה של הכנסייה.

הפוגרום בקלצה יצר בקרב הניצולים אווירה של מצוקה ובהלה, ותחושה גוברת של סכנה קיומית. גל של התנפלויות על יהודים ברחבי פולין החמיר את המצב עוד יותר, והיהודים בפולין נתקפו אימה. גם הניצולים שקיוו לשקם את חייהם בפולין התבדו, והתוצאה היתה עזיבה המונית. תוך שלושה חודשים מאז הפוגרום בקלצה עזבו את פולין בדרכי "הבריחה" כ-60 אלף יהודים.

ב-1996, חמישים שנה לאחר הפוגרום, בטקס זיכרון שנערך בעיר, ביקש בוגוסלב צ'שלסקי, ראש העיר קלצה, סליחה מהיהודים. בנאום שנשא במעמד קהל רב, ובו גם אורחים מישראל, בהם ניצולים מהפוגרום, אמר צ'שלסקי שאין להתכחש לעובדה כי היו בקלצה אנשים שלקחו לידיהם מוט ברזל, אבן או קרש, ורצחו יהודים. לדעת צ'שלסקי, בקשת הסליחה היא מחווה בסיסית ומתבקשת כלפי הקורבנות.

הכותבת היא מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה 

בהמשך למאמר בהארץ מוצע לעיין בתגובות 1 ו-6 

 




 

הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה