המגזין למחשבה פתוחה - מדע, טכונלוגיה, פילוסופיה, ביקורת הממסד
תחקירים:  א-דורה, רבין, אדיסו מאסלה, כפר כנא
צור קשר

יגאל, לריסה וקריסת החוק

22.06.2006 14:28

מדוע יגאל עמיר שובת רעב * מערכת אכיפת החוק בישראל רואה את עצמה פטורה מביצוע הוראות החוק ומאבדת עשתונות כאשר נופל לידיה אסיר, שאיננו כמו שאר האסירים * האם קציני שב"ס יודעים לקרוא ספר בעברית? * חגי עמיר נשפט על פי חוקי שלטונות אפלים * "מי ירים את קולו כשיבואו לקחת אותי?"



משמעות המאסר היא, שהנידון נמצא סגור בבית האסורים ואורח חייו מתנהל על פי ההוראות של השירות המופקד על שמירתו. השירות הזה מחויב בקיום חוקים ונהלים מסוימים ואין לו התר להפעיל שיקול דעת לגבי מידת העונש, לה ראוי האסיר.

כאשר השירות מפר את החוק בשרירות לב, הנשק האחרון בידי האסיר כדי להגן על עצמו, הוא שביתת רעב. ביום 25.4.06 פתח האסיר השמור ביותר במדינה יגאל עמיר בשביתת רעב – האירוע, שעד כה לא הגיע אלא לשולי החדשות, למרות שהסיבות לשביתה הן סיבות עקרוניות.

 

איבוד עשתונות

שירות בתי הסוהר במדינת ישראל מחויב להחזיר תשובה לבקשה של אסיר תוך חודש ימים. במקרים מיוחדים, שאותם שב"ס חייב לנמק, הוא רשאי להחזיר את התשובה תוך שלשה חודשים. הציבור הרחב בד"כ לא שומע על הבקשות האלה, בנושאים שגרתיים, ששב"ס מאשר כדבר שבשגרה והן אינן חומר חדשותי.

אבל זה רק בתנאי, שהאסירים הם רוצחים, שנטלו חיי אדם בגלל בצע כסף או מצב רוח לרצוח מישהו, סוחרי סמים, שמכרו הרואין לקטינים, אנסים אלימים, שהרסו את חייהן של נשים וילדות, מחבלים בכירים וכד'. אם מדובר באסיר עולם, שקוראים לו יגאל עמיר, אזי כל דבר שהוא חוק, נוהל, הגיון או פרקטיקה מקובלת – אינו אלא נקודה בתחתית הבריכה, שאנשי השב"ס והפרקליטות מתחרים ביניהם מי יפגע בה ממקפצה גבוהה יותר.

יגאל עמיר הוא אולי האסיר היחיד במדינת ישראל, שבקשתו להשוות את כמות השמיכות הניתנות לו בתאו לזו הקבועה בנוהלי שב"ס, הגיעה לשולחנו של בית המשפט. קל וחומר, בקשת התייחדות עם רעייתו "לא יכלה" להתקבל על ידי השב"ס על פי הקריטריונים המקובלים.

 

על פי החוק, הכרת הרבנות בנישואין מחייבת אוטומטית את משרד הפנים לרשום את בני הזוג כנשואים. אבל יש חוק ויש פקידים, שמקבלים התקף אימה כל אימת, ששמו של יגאל עמיר חתום על נייר כלשהו.

הנוסחה פשוטה: היום איזה פקידון בכיר יאשר לאסיר מס' 1 שורה אחת של רישום חוקי במרשם האוכלוסין –  מחר יכתבו בעיתון "הארץ", שהפקידון תומך ברצח ראשי ממשלות. לך תדע איך זה ישפיע על הקידום והאש"ל! בנוסף, ישנו השר, שרגיש עוד יותר למה שיכתבו וידברו עליו. למה הם צריכים את כאב הראש הזה? הרבנות הראשית הכירה בנישואי יגאל ולריסה עמיר, אך משרד הפנים סרב לרשום, עד שבית המשפט, בלית בררה, ציווה עליו לעשות כן.

 

בדיון בבג"ץ על התר ההתייחדות נשמעו מפי פרקליטות המדינה טיעונים הראויים לכתביו של פראנץ קפקא. קצין יגאל עמיר ראשי של הפרקליטות שי ניצן הביע חשש, שמא בביקור ההתייחדות יעביר יגאל ללריסה מידע העלול לפגוע בביטחון המדינה.

היות ומדובר באסיר הכלוא בבידוד כבר 10 שנים, יש להניח, ששי ניצן התכוון למידע על צבע הקירות בתאו של יגאל עמיר, אמנם המידע "הרגיש" הזה לריסה כבר יודעת בלאו הכי. הטיעון היה כל כך מופרך, ששי ניצן נאלץ לתקן: האסיר יעביר הוראות לאוהדיו הקיצוניים.

לשאלתו של השופט טירקל, ענה שי ניצן, שאין אוהדים מוכרים כאלה, שמחכים למוצא פיו של "המפקד" עמיר, אבל "מספיק שיימצא אחד..." כלומר, ההיפותזה, שקיים אדם המחכה בסבלנות שנים רבות להוראה מיגאל עמיר כדי לבצע פשע – היא הגורמת לאנשי פרקליטות המדינה לטרוד על יצועם בלילה אל נוכח האפשרות, שיגאל עמיר יסתודד עם רעייתו.

 

לפני מספר שנים, כשעוד נקראתי לשירות מילואים, זכיתי בתענוג מפוקפק לשרת כזקיף על מגדל בכלא מגידו. ראיתי מחבלים מאש"ף, חמאס ושאר פלגי תנועת הטרור, חיים בקבוצות גדולות באוהלים ועוסקים מבוקר עד ערב בלימודים, שיחות, תפילות, התגבשות פוליטית ושיעורי קראטה.

התקשורת בין המכלאות התנהלה על ידי השלכת מכתבים עטופים בכדורי בצק – "פקסים" בעגה המקומית. "הפקסים" אסורים על פי נהלי הכלא והובטח פרס לחייל, שיתפוס "פקס" כזה. עם זאת, הפיקוד אף לא ניסה לאכוף את האיסור.

המחבלים הכלואים השתמשו במקלטי רדיו וטלוויזיה. ממכסי סירים ומוטות עץ הם ידעו להרכיב אנטנות, שאפשרו קליטת תחנות ערביות רחוקות. הם זכו לביקורים שבועיים של בני המשפחות, אליהם הגיעו אחרי בדיקה מרפרפת על ידי החיילים-הסוהרים. האסירים נפגשו עם המשפחות תחת סככה בקבוצות גדולות בטווח מגע פיזי, עם השגחה סמלית. מי שרצה להעביר החוצה פתק עם הוראות – יכול היה להעביר מגילה.

הסכנה הנשקפת מהאסירים האלה אינה תיאורטית אלא מוחשית, ברורה ומיידית. האוהדים שלהם מחוץ לכלא גשמיים ומרובים. ברם, שירותי הביטחון ופרקליטות המדינה מעדיפים לתרגל את חידוד החושים הביטחוניים שלהם דווקא על האסיר המבודד והשמור ביותר, שיש להם, שעד היום לכל השמועות על "צבא אוהדיו" לא נמצא בסיס.

כדי שלריסה תעביר "מידע" או "הוראות" ל"מחתרת אוהדיו של יגאל עמיר", הרי היא עצמה צריכה להיות בסוד העניינים, קושרת זדונית, הזוממת לחסל אנשים פוליטיים על פי הוראות הביצוע מפי בעלה. אחרי 10 שנים בכלא, לדעת הפרקליטות, הוראותיו חיוניות על מנת להוציא לפועל תוכניות, שאפילו שי ניצן אינו יודע מה הן.

על מנת להחשיד איכשהו בכוונות זדון את האישה העדינה, שחייה עוברים בעולם האקדמי, שלף שי ניצן מהשרוול שיחות מואזנות של לריסה עם אלישבע פדרמן ויורם שקולניק, שיעצו לה בנושאים פרוצדוראליים של הגשת עתירות. טבעי, שהאאוטסיידרים החיים בתוך העם הקונפורמיסטי, מסייעים אלה לאלה, הם בין המעטים, שיש להם אומץ לדבר עם לריסה ולייעץ לה.

אך האם "הקשרים" של לריסה עם "הימין הקיצוני" כוללים מזימות לפגוע בביטחון המדינה? בעולם רדוף השדים, הרוחות והדיקטטורה "הנאורה" פועלים חוקים משלו, מותאמים לתורת המשפט האפל. בג"ץ סרב לבקשת ההתייחדות על בסיס חומר סודי, שהוגש לעיונו הבלעדי על ידי שי ניצן.

ההבדל בין מערכת משפט דמוקרטית לבין מערכת משפט אפלה נעוץ בקלות השימוש בחומר סודי. השופטים המאולפים מקבלים החלטה על פי קריצת העין של איש "הזרועות": יש חומר! לאחר מכן הוא יכול להגיש להם אפילו לו"ז של "אגד".

 

מחול השדים סביב בקשתם של בני הזוג לבצע הפריה מלאכותית הוא עוד פרק גרוטסקי בתיאטרון האבסורד של שב"ס. הבקשה הוגשה ביולי 2005. החודש, שלאחריו מחויב שב"ס להחזיר תשובה, התארך לחודשים רבים. "הביאי אישור מרופא", אמרו ללריסה. היא הביאה והם איבדו אותו. "הביאי עוד פעם". היא הביאה עוד פעם. "לא קיבלנו, הביאי שוב..." ומה עם התשובה שלכם? "אנחנו חושבים על זה."

בלית בררה, שוב הגיש יגאל עמיר עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. יומיים לפני הדיון, הודיע שב"ס ב-6 במרץ 2006, שתשובתו בעניין חיובית. מאז ועד היום שב"ס "מגבש נוהל".

בינתיים, שני ח"כים דאז ממפלגת העבודה, שסבלו מחוסר "תשומי" לפני הבחירות, נטע דבורין ורונן צור, הגישו בג"ץ נגד ההפריה המלאכותית. הנימוק הקפקיאני החדש: טובת הילד... בנקודה הזו אני מעדיף להתאפק מהערת הערות, פן מקלדתי לא תמס. גם בג"ץ כנראה התרשם עמוקות: צו ביניים נגד ההפריה לא ניתן, אך הדיון העיקרי טרם הגיע.

ברם, זה עוד לא היה השיא. בהעדר צו הביניים, שב"ס מחויב להמשיך בתהליך, אך אין לשכוח: "הנהלים" טרם גובשו. בטח, רק נוהל צבע הצנצנת לוקח לפחות שנה... שב"ס הסכים לכאורה ובג"ץ לא התנגד, אבל: "המכתב לא הגיע", "אין טופס", "אין החלטה סופית" – לא חסר במערכת הזו נהלים להרבית ניירת ומשיכה באף.

בסופו של דבר החליט יגאל לבחון האם שב"ס יעמוד בהוראה ויאפשר את ההפריה. בעת הביקור של לריסה, שכרגיל התנהל תחת עין המצלמה ובנוכחות סוהרת, שאל האסיר את הסוהרת האם הגיע כבר האישור ותוך כדי כך החזיק כלי, שהכיל תערובת מזון. במקום תשובה, דחפה הסוהרת את לריסה אל מחוץ לחדר והכריזה על "ניסיון הברחה".

האסיר הועמד לדין משמעתי ונענש. ברווז "ההברחה" הגיע לכותרות הראשיות, בתוספת תיאורים פורנוגראפיים. השטות הזאת עניינה את התקשרות הרבה יותר משביתת הרעב, שפתח בה יגאל עמיר במחאה על התנהגותו של שב"ס.

יש כאן בעיה אתית של הטעית הציבור. ישנה שאלת השכל הישר: מדוע שאדם ינסה להבריח מה שהותר ממילא על ידי בית המשפט? כיצד מה שהותר יכול בכלל להיחשב להברחה? מי יתכנן הברחה בתנאי ביקור כאלה? מעבר לכל אלו, יש כאן זילות בית המשפט על ידי שב"ס. שלומפר ממוצע מהרחוב נענש בגין זילות בית המשפט במאסר בפועל, נציב שב"ס – פטור.

עד כה מסרב שב"ס להמציא את קלטת הווידיאו של הביקור, שבה אמור להיראות "ניסיון ההברחה". בכל נושא שמתעורר הם מושכים זמן: אולי לריסה תגיע לגיל, שיקשה על ההפריה, אולי נטע דבורין תמציא לבג"ץ תרוץ פחות נלעג, אולי תגיע כבר הפנסיה של הנציב...

 

בינתיים, נערכה בכלא איילון חופה של שני רוצחים "רגילים", סיגלית חיימוביץ' ושחר כהן. עלמת החן סיגלית השתתפה ברצח נער כדי לחוש את התחושה ובחיר לבה שחר רצח חייל בגלל תור לטלפון. הם נפגשו באירוע "כוכב נולד", שארגן שב"ס ללקוחותיו ונישאו חיש-מהר, ללא דיון אחד בבג"ץ. הזוג זכאי לפגישת התייחדות אחת לחודש.

אין לשב"ס ולפרקליטות כל בעיה עם רוצחים "רגילים" כאלה ושום חבר כנסת אינו מוטרד מגורל צאצאיהם. לכאורה, המדינה מעוניינת באי-הפצת "תורתו" של יגאל עמיר, אך למעשה, העוולות, שהיא עושה לו, רק יגרמו להעצמת האהדה אליו.

הוא איננו אסיר סטנדרטי; המצב, שבו הם נקלעו איתו, גורם להם לאבד עשתונות. בנוסף לכך, מתעורר החשד, שמא מישהו בשירות המדינה דווקא מעוניין בהמולה תקשורתית-משפטית בלתי פוסקת סביב יגאל עמיר. ההמולה הזו, באמצעות הפוליטרוקים בעיתונות המחממים את השנאה, מסייעת להחזיק בחיים את המיתוס של "אשמת הימין" ברצח רבין.

 

בשב"ס יודעים לקרוא?

המחבלים בכלא מגידו מייצרים דגמים של כיפת הסלע ומעבירים אותם לבני משפחותיהם בביקורים. מהי ההשפעה על הסביבה של הדגמים האלה, מעשי ידיהם של "הגיבורים השבויים בידי האויב הציוני", לא קשה לנחש. ברם הגורמים המוסמכים מוטרדים יותר מתרגום ספרה של לריסה עמיר מרוסית לעברית על ידי יגאל עמיר.

ספרה של לריסה הוא רומן היסטורי, שעלילתו מתרחשת במאה העשירית לספה"נ. הספר יצא לאור בשפת המקור, אך שב"ס חושש מדברי הסתה בתרגומו לעברית, שמא יגאל הכניס בו דברים, שלא היו קודם.

אני לא יודע כמה ספרים קראו אנשי שב"ס בימי חייהם, אבל הם יכולים לחלק ביניהם את התרגום, נגיד 10 עמודים לכל אחד, כדי לא להכביד, ולוודא, שהטקסט אינו מכיל הסתה לרציחות פוליטיות. דיוק ההתאמה בין המקור לתרגום כלל אינו נוגע להם, זה התחום שבין הסופר למתרגם בלבד.

היות ואני שולט בשתי השפות ויש לי ניסיון בתרגום ספרותי מרוסית לעברית, על מנת לפתור את הבעיה, אני הצעתי את עצמי, שאעשה את ההשוואה. יגאל עמיר הגיש על כך בקשה לשב"ס ב-13 בדצמבר 2005. מאז, כבר ארבעה וחצי חודשים, הנושא "בבדיקה", במסגרת אותו החודש הבודד, שמוקצב לשב"ס כדי להחזיר תשובה.

 

מרטין נימולר לא משכנע בעברית

חגי עמיר נדון לשנת מאסר נוספת בפסק-דין, שדעת לא סובלת, אינו ראוי אלא למערכת משפט של צפון קוריאה. כדי להרשיע באיום על חייו של מישהו צריך להוכיח ממשות האיום. למי חגי עמיר יכול להרים טלפון כדי "לסדר" רצח ראש ממשלה - לאמא שלו? הוא אפילו אינו רשאי לחייג לבד ויש האזנה לשיחותיו. חגי עמיר כבר 10 שנים נמצא מבודד בכלא – איזה קשרים יש לו, שהוא יכול "לפוצץ" ראש ממשלה "בשיחת טלפון"?

כל אשמת האיום מצוצה מהאצבע. סוהר חייג את מספר הטלפון בבית משפחת עמיר, שם לא הייתה תשובה. חגי לא הבין זאת ובטעות הושיט את ידו אל הטלפון, על כך באה תגובה חריפה מהצפוי של הסוהר. "מה אתה קופץ?" שאל אותו בציניות חגי, "מה אתה חושב, שאני יכול בשיחת טלפון לפוצץ את שרון?.."

לא זו בלבד, שהפרקליטות הפכה את כוונת דבריו של חגי עמיר על פיה. כדי שבמשפט לא תהיה המלה של הסוהר מול המלה של חגי עמיר, יש מאין צץ סוהר נוסף, שנכח כביכול באירוע. עכשיו היו שני סוהרים מול חגי עמיר והשופטת רות לורך הוציאה בצייתנות פסק דין, שצחנתו עולה לשמיים.

 

מרגלית הר-שפי ישבה חצי שנה בכלא בגלל היכרותה עם יגאל עמיר, דרור עדני ישב שבע שנים בגלל התעניינותו בשידוך לאחותו של יגאל עמיר, חגי עמיר קיבל 16 שנה בגלל הכנת קליעים, שבהן נרצח רבין, למרות שבמשפט הוצגו קליעים אחרים. עוד שנה נוספה לו כי העיז להשמיע לסוהר משפט לועג אחד. מי הבא בתור?

סולז'ניצין תיאר את מסעי המעצרים בתקופת סטאלין במושגים של מגפה ויראלית: אם הייתה מדבר אם מישהו, שנעצר היום, מחר היו עוצרים גם אותך. אם אשתך הזמינה שמלה אצל אותה תופרת, שתפרה לאשת דיפלומט זר, היית חוטף 20 שנה באשמת "הקשרים המובילים לחשד בריגול". זה היה אחד הניסוח המקובלים, שנרשמו בראשי תיבות על הכריכות של תיקי הנאשמים, לעיון וגזר-דין על-ידי "הוועדות המיוחדות", הן הרכבים של שלושה קציני נ.ק.וו.ד.

הכפפת מערכת המשפט וזרועות האכיפה לצרכי השלטון והתעמולה היא דרך המלך לפירוק הדמוקרטיה, הרודנים הגדולים בעולם עשו זאת כבר בתחילת התהליך. קל לעשות את זה בישראל, שבה כל תחום החיים מחולק בין הימין לשמאל. הימין מתורגל לפחד מהצל של עצמו, במיוחד בכל מה שקשור ברצח רבין. השמאל מרוצה מקריסת החוק, כי עד כה מי שנפגע, זה היריב...

 

הכומר האנטי-נאצי מרטין נימולר (לא ברטולד ברכט!) כתב את השיר המפורסם:

"בהתחלה הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי יהודי.

אז הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי קומוניסט.

אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.

ואז הם באו לקחת אותי, ולא נשאר עוד איש, שיוכל להרים את קולו למעני".

הוא אמר את זה בגרמנית. בעברית זה עדיין לא משכנע.

 

 

מאמרים נוספים:

לריסה vs. "המערכת"

המבט לקונספירציה

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה