המגזין למחשבה פתוחה - מדע, טכונלוגיה, פילוסופיה, ביקורת הממסד
תחקירים:  א-דורה, רבין, אדיסו מאסלה, כפר כנא
צור קשר

המהפכה הרוסית

יוסי גורביץ' נענע 12.07.2006 12:40
המהפכה הרוסית


ב-7 בנובמבר 1917 הדיח לנין את ממשלת קרנסקי. המהפכה הרוסית התחילה - והובילה מיד למלחמת אזרחים ולטרור. הסיוט חלף כעבור שבעים שנים



היה צריך להבהיר, ומייד, מי שולט במצב. המנהיג החדש לא היסס: הוא שלח מברק לאחד מנאמניו הברוטליים ביותר: "הוצא להורג 50 פרופסורים". הוא לא פירט את שמות הפרופסורים, או את העבירות שביצעו: מה שחשוב היה הטלת האימה. רק כך, חשב ולדימיר איליץ' לנין, אפשר יהיה לשלוט ברוסיה. ועל סטאלין אפשר לסמוך שיבצע את הפקודה.

המהפכה הקודמת
תסיסה מהפכנית ברוסיה גאתה לכל אורך המאה ה-19. מן המהפכה הדקמבריטיסית של ב-1825, שוב ושוב ניסו מהפכנים להפיל את השלטון העריץ ביותר באירופה; אחד מתאריו הרשמיים של הצאר היה "אוטוקרט", שליט יחיד.

המהפכנים באו בעיקר משכבות מעמד הביניים והאינטיליגנציה. ביניהם היו הנארודניקים, שדגלו בהתנקשות אישית, מדויקת, בפקידי השלטון; אנרכיסטים שהטילו פצצות לעבר מרכזי הבורגנות, ללא אבחנה; והיתה המפלגה הקומוניסטית, הבולשביקית, שאימצה לעצמה משמעת נוקשה וסדר כאמצעי להפלת השלטון.

השלטון ניסה להתיר את הלחץ, וב-1865 ביטל את אריסות האיכרים. זה לא הספיק; הלחץ לא הגיע מן האיכרים. ההתקפות על השלטון, ומאמצי הדיכוי שנערכו בתגובה, החריפו לכל אורך המאה ה-19. אך יש לשים את הדברים במקומם: ניקולאי הראשון, שנחשב לעריץ נורא במונחים אירופאיים, הוציא להורג "בסך הכל" 64 איש בכל ימי שלטונו.

ב-1905, פרצו מהומות ברחבי רוסיה, בתגובה על הכשלון הצבאי המחפיר של רוסיה במלחמת יפן-רוסיה. הבולשביקים, בהנהגת טרוצקי, ניסו להשתלט על המהומות ולנתב אותן לקראת מהפכה; בפעם הזו הם נכשלו. אבל הם היו קרובים להצלחה, ומדינות זרות החלו להסתכל על רוסיה בחשש: הצאר החדש, ניקולאי השני, נחשב לחלש - ואין דבר הגרוע יותר מעריץ חלש. לחשו שהשלטון נמצא בידי אשתו, הצארינה אלכסנדרה, שבעצמה נשענה על עצות המיסטיקן והנוכל רספוטין.

ניקולאי הראשון, שאפשר לומר עליו הכל פרט לכך שהיה חלש, פטר בבוז את האימפריה הטורקית כ"איש החולה שעל הבוספורוס". גם האיש שעל גדות המוסקווה והנייבה לא נראה בריא במיוחד.
מלחמת העולם ומהפכת קרנסקי
ב-1914, נגררה רוסיה למלחמת העולם הראשונה. לפחות אחד מיועצי הצאר סבר שהיא נקלעה למלחמה בצד הלא נכון. רוסיה לא היתה ערוכה למלחמה מודרנית - שר המלחמה, למשל, היה ספקני באשר לערכם של רובים, והעדיף חניתות - וההתנגשות שלה עם הצבא הגרמני היתה מהירה ואכזרית. התבוסות באו בזו אחר זו; ואף שהתבוסה הראשונה, ב-1914, הצילה את צרפת - לא היה בכך כדי לנחם את הרוסים, שמניין הרוגיהם היה עצום.

ב-1917, לאחר שורה נוספת של תבוסות, פקדו מהומות מזון את פטרוגרד הבירה. הצאר הודח, והדומא - הפרלמנט החלש שמינה הצאר - הקים ממשלת מעבר זמנית, בראשות אלכסנדר קרנסקי. הממשלה היתה חלשה מאד: חלק גדול מהצבא לא נשמע לה, והתפורר ל"אסיפות חיילים"; הימין רטן, ולא הכיר בה; והשמאל חתר למהפכה קומוניסטית.

לתור התרכובת הזו נדחף ולדימיר איליץ' לנין. שמו האמיתי של לנין היה אוליאנוב; אחד מאחיו הוצא להורג באשמת התנקשות בצאר אלכסנדר השלישי, מה שהפך אותו למהפכן מגיל צעיר. הוא היה עורך דין במקצועו, ומהפכן בנשמתו. מאז 1903, הנהיג את הפלג הבולשביקי של המפלגה הקומוניסטית.

וחשוב מכך, למרות גלותו הרשמית, הוא היה ברוסיה.

מהפכה
באפריל 1917, מתוך נסיון לערער את המצב ברוסיה עוד יותר, התיר הגנרל הגרמני אריך לודנדורף את נסיעתו של לנין לפטרוגרד. משום מה, העדיף הגנרל האולטרה-ימני לא לכתוב על כך בספרי זכרונותיו עבי הכרס. לנין הגיע לפטרוגרד, והחל מיד להסית כנגד הממשלה הזמנית, הסתה שבעקבותיה נאלץ לברוח לפינלנד.

אבל באוקטובר - ברוסיה עדיין נהג הלוח היוליאני המיושן, שכמו ציין את פיגור המדינה אחרי הזמנים, וכך "מהפכת אוקטובר" אירעה בעצם בנובמבר - נראתה הממשלה הזמנית חלשה מתמיד. לנין הוביל מהפכה, שהשתלטה על משרדי הממשלה ללא קרב. לנין ביטל את מוסד הפרלמנט, והודיע שמעתה, יתקבלו ההחלטות רק על ידי מועצות החיילים.

אלא שמהר מאד התברר, שמועצות החיילים לא תמיד מקבלות החלטות המקובלות על הבולשביקים. המלחמה בגרמניה עדיין נמשכה, וכעת פרצה מלחמת אזרחים: נאמני הצאר, "הלבנים", יצאו למתקפת נגד. לנין החליט שהגיע הזמן לצעדים חריפים.
הצ'קה
המשטרה החשאית לא היתה המצאה חדשה ברוסיה. האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, פעלה כבר מן המאה ה-17, ויש לה שורשים עוד במאה ה-16. אבל המשטרה שיצר לנין, הוועדה המיוחדת הכלל-רוסית למלחמה בפעולות אנטי מהפכניות ובחבלה (שכונתה צ'קה, לקיצור), היתה חסרת תקדים.

מונהגת על ידי פולני קנאי, פליקס אדמונדוביץ' דזרז'ינסקי, הטילה הצק'ה טרור חסר מעצורים על אוכלוסית רוסיה. הטרור היה מטרה, לא אמצעי: הוא כוון לדיכוי האוכלוסיה וליצירת פחד מפני השתתפות בפעולות כנגד המהפכה. לנין, בניגוד לדמות הקדוש שנוצרה לו לאחר מכן, ידע אישית על הפעולות ולעתים - כמו בפעולת רצח הפרופסורים שתוארה למעלה - יזם אותן.

במלחמת האזרחים הרוסית, שתוארה כ"מלחמה בה הופגן מעט אומץ, ועוד פחות מכך רחמים", היתה הצ'קה כלי מרכזי; היא תשנה שמות שוב ושוב במהלך ההיסטוריה של ברית המועצות, אבל אנשי הקג"ב עדיין קראו לעצמם "צ'קיסטים" כשקרסה ברית המועצות.

המהפכה אוכלת את בניה: מנגנון הטרור, שהופנה כלפי מתנגדי המהפכה, יופנה לאחר זמן לא רב כלפי קומוניסטים ותיקים, החולקים על עמדת המפלגה - או שנעצרו סתם כך, לצורך אותו טרור בלתי פוסק.

ב-1918, כבר הקימה הצ'קה מחנות מעצר משלה: אירונית, הם היו גרועים הרבה יותר מן המחנות הצאריים. ותיקי המחנות הללו, יריביו משמאל של לנין, מחו על הרעת התנאים. הפרסום עורר סקנדל; המוחים נורו.

רוסיה החדשה
משהרס לנין את הזכויות החוקתיות של הרוסים, ניגש במרץ להרס הכלכלה. הלאמות, ביטול הרכוש הפרטי, החרמות שרירותיות, השמדת יבולים כדי שלא יפלו בידי האויב - כל אלה הפכו את רוסיה, שהיתה "סל התבואה" של אירופה לפני המלחמה, לאסון חקלאי. המדיניות הכלכלית שהעבירה את ניהול המפעלים לידי הפועלים הניבה תוצאות דומות בתחום התעשייה.

כתוצאה מכך, וכתוצאה ממלחמת האזרחים הפרועה, השנים 1918-1921 היו שנות רעב נורא. לא נורא כמו 1931, עת הרעיבו הקומוניסטים במכוון את אוקראינה, אבל מליוני בני אדם גוועו ברעב. כדי לנהל את מלחמת האזרחים, חתמו לנין וטרוצקי על הסכם ברסט-ליטווסק, שהעביר לשליטה גרמנית שטחים נרחבים מרוסיה - הסכם שעלה על כל תקוות הגרמנים.

לאחר שלוש שנות יסורים, ולאחר התערבות צבאית כושלת מצד בריטניה וארצות הברית, התייצב השלטון הסובייטי. מהחלומות על שלטון באמצעות "מועצות פועלים" ו"מועצות חיילים" לא נותר. לנין דיבר על "עריצות הפרולטריון"; אף אחד מהאנשים סביבו לא היה איש הפרולטריון. הוא יצר אליטה חדשה, והרגיל אותה באלימות. זכויות הפרט הפכו ל"רגשנות בורגנית"; האיכרים, שעבדו עבודת פרך, בשיטות פרה-מודרניות, הפכו בעיניו ל"קולאקים", מנצלים ואויבי המהפכה; מערכת המשפט של רוסיה, תרבותה, דתה - כל אלה היו אויבים. המהפכנים הפכו לממסד - ודיכאו את רוסיה בצורה שהצארים, אותם "אויבי העם", לא היו אף מעלים על דעתם.

וכך נוצר האדם הסובייטי החדש: כנוע, מתחנף, מודע לכך שהאסון יכול לנחות בכל עת, ללא סיבה. אחרי הטירוף של לנין בא השגיון של סטאלין: את שבנה לנין, סטאלין שכלל. המדינה ניהלה מלחמה כנגד אזרחיה. את מספר ההרוגים קשה להעריך; הוא לא קטן מ-20 מליוני בני אדם. 
אידיוטים מועילים
מעבר לנזק שגרמה המהפכה הרוסית לרוסיה עצמה, היא השחיתה את השמאל העולמי. ארגוני שמאל, ואינטלקטואלים רבים, הוטעו לראות בברית המועצות מופת למדינה "מתקדמת"; לנין קרא להם "אידיוטים מועילים". המפלגות הקומוניסטיות במערב נעו כשבשבת אחר הקו שהכתיבה מוסקווה.

רבים מאנשי השמאל שלמדו את האמת, לא העזו לחזור עליה: יותר מדי נזק היה נגרם לשמם-שלהם, וכמובן, הדבר היה נותן תחמושת לאויב. סארטר, יקיר הקומוניזם השמאלני, התפרץ פעם כנגד עצם הדיון בקיומם של הגולאגים; מי שלא היססו לגנות כל אפליה במערב כפשע נורא, שתקו כאשר עשרות מיליוני בני אדם נרצחו. כתב הניו יורק טיימס, וולטר דוראנטי, ידע על זוועת הרעב המתוכנן באוקראינה - ולא הזכיר דבר מכך זה בדיווחיו. הוא זכה בפרס פוליצר. אנשים שסטו מן הקו, נרדפו. אבל סארטר וחבריו העדיפו לראות את מקארת'י כשיא זוועות המלחמה הקרה.

הסופרת אילנה גומל אמרה כי "הנאציזם היה טרגדיה; הקומוניזם היה פאדיחה". הקומוניזם הוביל ללא מעט טרגדיות, אבל בעיקרו של דבר, היא צדקה. 



לכתבה המקורית המלאה


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה