במטוס לטורקיה, בתחילת השבוע התראיין נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, ואמר לכתב גלי צה"ל :"מאה וחמישים אלף מקומות עבודה לפלשתינאים ביהודה ושומרון חשובים יותר מחמישה עשר אלף עולים."
"חזון המזרח התיכון החדש" של פרס, שהטביע אותנו בים של דמים כתוצאה מהסכם אוסלו שלו, הכיל בתוכו את הרעיון כי שגשוג כלכלי יביא שלום לאזורנו. הרעיון עלה באש האינתיפאדה השנייה. אבל פרס לא נואש, ובדרכו להצהיר בטורקיה על חזון המדינה הפלשתינאית שלו , המשגשגת לצד ישראל, חשף עצמו בלי היסוס כנשיא הפוסט ציוני הראשון של ישראל.
עולם הדימויים של פרס רחב. לו היה רוצה להמשיל משל אחר, ולומר כי מאה וחמישים אלף מקומות עבודה לערבים חשובים יותר ממאה וחמישים אלף רובים לצה"ל– היה ודאי מבצר את מעמדו כשוחר שלום, ודבק בעקביות ברוח "המזרח התיכון החדש" שלו. אך הוא בחר להציב במשוואה שלו אגף השומט את הקרקע מהבסיס הציוני של מדינת ישראל. רווחת הערבים חשובה יותר מהעלייה לישראל. האם לא היה זה ממש דברו של הספר הלבן הבריטי שהתנה את מספר העולים היהודים לפלשתינה=א"י ב"יכולת הקליטה הכלכלית" של הארץ, קרי בתעסוקה ובאבטלה בקרב הערבים? האם לא האשימו אז מנהיגי היישוב את בריטניה בבגידה בציונות?
פרס, משקף בדבריו את מדיניותו של אולמרט וממשלתו. הם מוכנים, בשם הבעיה הדמוגרפית כביכול, ועל מנת "לשמר את ישראל כמדינה יהודית", לסגת מיהודה ומהשומרון, לגרש מאות אלפי יהודים מבתיהם, לחלק את ירושלים ולהקים בה לראשונה בהיסטוריה עיר בירה לערבים. לו לפחות, למראית עין של ציונות, היו מדברים באותה נשימה גם על הצורך להעלות לישראל מיליוני עולים יהודים, ניתן היה לטעות ולהבין כי דמותה היהודית של ישראל אכן חשובה להם. אבל פרס, אולמרט, וחיים רמון כבר לא שם. הם מוכנים גם להכניס לארץ – ומה עם הדמוגרפיה? – "לא יותר ממאה אלף פליטים ערבים". פרשנים מדיניים טוענים שציפי לבני ואהוד ברק מתנגדים לרעיון. יש להניח כי התנגדותם לזכות השיבה לא תחזיק מעמד יותר ממה שהחזיקו מעמד אלף השבועות שנשבעו לירושלים, "בירת הנצח המאוחדת לנצח של עם ישראל לנצח נצחים". הם אינם ציונים עוד , כי אין חצי ציונות. מי שבגד בארץ ישראל ובירושלים, בהכרח בוגד גם בעמוד התווך של הציונות, בעלייה יהודית לארץ, וממיר אותה בהעדפת תעסוקה ערבית על עלייה יהודית, ובנכונות להכניס פליטים לישראל.
ממשלת אולמרט מתגאה כי היא הראשונה בה מכהן שר ערבי. שר המדע ראלב מג'אדלה בא השבוע לכנסת כדי להשיב על שאילתא שלי בעניין הרס העתיקות בהר הבית בידי הואקף. שר המדע מופקד על ביצוע חוק העתיקות, ורשות העתיקות כפופה לו. והשר הערבי הראשון , חבר בממשלת אולמרט , הצהיר מעל דוכן הכנסת כי מבחינתו חוקי מדינת ישראל אינם חלים על הר הבית, ואם יצטרך לבחור בין נאמנותו לתפקידו כשר ובין נאמנותו לאסלאם וללאומיות שלו – יעדיף את דתו ועמו. בימים שבישראל הייתה ממשלה ציונית לא היה מג'אדלה מוציא את לילו כשר, והיה נאלץ להתפטר למחרת. השר שנשבע להיות נאמן למדינת ישראל ולחוקיה מוכיח מה שטוענים רבים – שהערבים אינם נאמנים למדינת ישראל, אלא מעדיפים את לאומיותם הערבית. אבל אין הוא צריך לחשוש לכיסאו. הוא מייצג כנראה נאמנה את פרצופה של ממשלת ישראל, ממשלה פוסט ציונית, עם ראש ממשלה המוכן להתחיל לממש את "זכות השיבה" של הפליטים הערבים, מוותר גם על התביעה כי הערבים יפרקו את ארגוני הטרור מנשקם לפני כל נסיגה ישראלית, ומתעלם מהצהרת החמאס כי ישתלט מיידית על כל שטח שתפנה ישראל ביהודה ובשומרון. אם נשיא ישראל, סמל המדינה, מעדיף ערבים על יהודים, אין להבין מה פשר התביעה הצבועה של ישראל כי הפלשתינאים יכירו בישראל כמדינה יהודית. וכי מדוע צריך אבו מאזן להיות ציוני יותר מפרס? יהודי יותר מאולמרט? אבו עלא, המייצג את אבו מאזן במשא ומתן "בנושאי-הליבה-שלא-מדברים- עליהם" סטר בפרצופה של ישראל הדוהרת לאנאפוליס כמוכת אמוק, והודיע כי הפלשתינאים לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. ממשלת ישראל תתאושש בקלות מסטירת הלחי הזו, ותגיע במהרה למסקנה שאין צורך להתעקש על מה שהם עצמם כבר אינם מאמינים בו
ארגונים אנטי ישראלים בכנס של מרכז פרס
http://www.a-dura.com/?l=he&a=242719
