המגזין למחשבה פתוחה - מדע, טכונלוגיה, פילוסופיה, ביקורת הממסד
תחקירים:  א-דורה, רבין, אדיסו מאסלה, כפר כנא
צור קשר

שופט בדימוס אורי שטרוזמן: משפטית, הממשלה חייבת להכשיר מאחזים - עיקרים

נחום שחף 01.01.2012 06:33

עיקרי המאמר, תוך הדגשת עקרונות משפטיים עיקריים בישראל ואוניברסאליים. אין הממשלה רשאית להימנע מאמירת האמת בבית המשפט. עליה לשאת במלוא האחריות למעשיה ולא להטיל את תוצאותיהם על המתיישבים. החוק במדינת ישראל - המקדש את זכות הקניין [בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו [בסעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם". כך משלים העולם המערבי (בית המשפט הבין לאומי לזכויות האדם) עם מציאות החיים. הכלל של ייקוב הדין את ההר איננו נוהג בו.



שופט בדימוס אורי שטרוזמן: משפטית, הממשלה חייבת להכשיר מאחזים

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-67455-00.html

בחינה משפטית טהורה של סוגיית המאחזים ביהודה ושומרון מעלה מסקנה ברורה: אין כל הצדקה להריסת הבתים, גם אם נבנו שלא כחוק. להפך - על היועץ המשפטי לממשלה לחייב את הממשלה לתת תוקף משפטי לכל המאחזים שהוקמו ברשות ובסמכות, כפי שקובע ברורות דוח טליה ששון

 

 

 

שופטי ישראל, בתוך עמם הם יושבים. השלום והמלחמה אינם רחוקים מלבם ומבתיהם. אין ספק שכל אחד מהם הוא בעל דעה ובביתו אף מביע עמדה בעד או נגד קיומן של ההתנחלויות ויישוב יהודים מעברו המזרחי של הקו הידוע כ"קו הירוק". לכן, השאלה המקננת בלב המתדיינים והמצפים לדבר בית המשפט היא אם בבוא השופטים להכריע במחלוקת הפרטנית, זו שבין המתנחל ובין יריבו, הם באמת משתחררים לחלוטין מנטיית הלב אחר העמדה העקרונית כדי לשפוט נכונה בריב הפרטי. אילו במשפט רגיל היה לבו של השופט נוטה מלכתחילה לעבר אחד מבעלי הדין, לשבט או לחסד, הוא היה פוסל עצמו מלדון בעניינו. אבל במחלוקת הגדולה על השפעת ההתנחלויות על שלום ישראל אין איש, בוודאי לא שופט, שהוא חסר דעה. אם ייפסלו כל שופטי ישראל מלדון בנושא - מי יבוא במקומם? לכן, מקבלים אנו את דינם, ומצפים שיעשו כמיטב יכולתם לפסוק דין צדק שאינו מושפע מעמדה פוליטית ולא ממחשבה מדינית. הדרך הנכונה לעשות כן היא להתייחס לכל מחלוקת על קרקע ובניין ביהודה ובשומרון כאילו היא מחלוקת על מקרקעין בתחום מדינת ישראל (ממערב ל"קו הירוק") בין שני ישראלים, תוך התחשבות, כמובן, בדין החל ביהודה ובשומרון וללא התעלמות מהנסיבות המיוחדות שבתחום זה.

השוואת הפסיקה בישראל לפסיקה בבית דין בינלאומי בתביעות בעלי מקרקעין בקפריסין החצויה לשתי מדינות תסייע לקביעת ההתייחסות המשפטית הראויה להתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון.

 

הבנייה שנעשתה אחרי החלטת ההקפאה של ממשלת רבין נבדקה בידי עו"ד טליה ששון לבקשת ראש הממשלה אריאל שרון ותוארה בדוח המקיף שכתבה בנושא.

אף עו"ד ששון הייתה מודעת לאבסורד. מסקנתה, למעשה, הייתה שהכול נעשה ברשות ובסמכות של הממשלה, שדיברה בשני קולות: אחד כלפי חוץ (אולי כלפי מדינות זרות), ואחד כלפי פנים, בפועלה לעידוד ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהרחבתה.

כשבוחנים את היחסים האמיתיים בין המתנחלים והשלטון חייבים לקבוע באופן חד-משמעי שאין הממשלה רשאית להימנע מאמירת האמת בבית המשפט. עליה לשאת במלוא האחריות למעשיה ולא להטיל את תוצאותיהם על המתיישבים.

תוקפה של הבטחה שלטונית

על הבטחת רשות שלטונית כבר נאמר בבית המשפט העליון מפי השופט ברנזון [בפסק הדין שניתן בבג"ץ 135/75, סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר, פ"ד ל (1), 673, עמ' 676-677]:

·        
"...
הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה... כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתִתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה, ובית משפט זה יצווה על מילויה".


לכן, הדוח של עו"ד טליה ששון צריך היה לזעוק נגד הממשלה שאיננה נוהגת בהגינות ציבורית, שנציגיה הבטיחו להעניק את ההיתרים ולעשות את כל הנדרש כדי שיהיו תקפים וכשרים למהדרין והם אינם מקיימים את הבטחתם, בעוד יושבי המאחזים, בהקימם את בתיהם באותם מקומות, שינו את מצבם בהסתמך על הבטחות אלו, בין אם היו אלו הבטחות מפורשות ובין אם השתמעו מהתנהגות פקידיו הבכירים של הממשל.

בפסק דין שניתן לפני כחודש ימים בלבד (ב-29 בנובמבר) חזר בית המשפט העליון על חובת המדינה לקיים את הבטחותיה, גם אם לקו במחדל פורמלי כלשהו. פסק הדין ניתן על-ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים (מפי השופט רובינשטיין בהסכמת השופטים מלצר והנדל) בתיק עע"ם 7275/10, בערעור של הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תוכנית ההינתקות, התשס"ה-2005, נגד המשיבים עמירם שקד ואחרים. המשיבים נמנו על מתיישבי גוש קטיף והצטרפו להסכם המכונה "הסכם ניצנים" בהסתמכם על מצגו של מר בשיא (יו"ר מנהלת סל"ע דאז) שלפיו יוקנה להם מעמד זהה למעמד בעלי נחלה. בהסתמכם על מצג זה ויתרו המשיבים על ההצטרפות להסכם אחר ("הסכם מבקיעים") ושינו את מצבם לרעה. הודעת מר בשיא למתיישבים על כך ש"ייתכן שיהיה צורך באישור פורמלי (להבטחתו, א"ש) בוועדה כלשהי" לא נעלמה מעיני בתי המשפט המחוזי והעליון, והם דחו את ניסיונות הוועדה להתחמק מקיום הבטחתו של מר בשיא, שחזר ואמר: "עמדתי תהיה ברורה", אמירה, שלדברי בית המשפט העליון, "נועדה לשוב ולחזק את המצג כי זכאים המשיבים לזכויות של בעלי נחלה במסגרת הסכם ניצנים". מצג זה של מר בשיא הניע את בית המשפט המחוזי לפסוק:

·        
"
מתיישב סביר ותם לב המקבל דברים אלה אינו אמור ואינו יכול להעלות על דעתו כי לכשיגיע הדבר כעבור פחות מארבעה חודשים לדיון בפני הוועדה המיוחדת לשם קבלת אישורה הפורמלי האמור, ישנה מר בשיא את עמדתו מקצה אל קצה ויצטרף להחלטה הקובעת בצורה סתמית ובלתי-מנומקת: 'איננו סבורים כי קיימת הצדקה ו/או נסיבות מיוחדות למתן אישור כמבוקש'".


אשר להעדר האישור הפורמלי, בית המשפט העליון קבע [בפסקה כו]:

·        
"
כנזכר ציין מר בשיא כי ייתכן שיידרש גם אישור פורמלי לאמור בהתכתבות. המערערת סומכת את ידה על העדר האישור, ולטענתה לא היה ניתן להסיק מדבריו של מר בשיא כי מדובר בהבטחה המהווה סוף פסוק, אלא בעמדתו שלו, אשר יש לקבל לה את אישור הגורמים המוסמכים; ואישור זה לא ניתן בסופו של יום. סבורני כי בנסיבות המשא והמתן דאז, יכלו אמירותיו של מר בשיא להתפרש בעיני אותו אדם מן היישוב כעמדה מוסמכת בשם המדינה, וכי האישור הנדרש הוא אכן 'פורמלי' גרידא. במיוחד נוכח ההבהרה שהוסיף מר בשיא כי גם אם יגיע הדבר לדיון במתן האישור 'עמדתי תהיה ברורה'. המונח 'פורמלי' בצאתו מפי גורם בכיר, משמיע לאוזן האדם מן היישוב כי לבעל מעמד כזה תשומה מרכזית בהחלטה הסופית".

 

דברים ברורים אלה של בית המשפט העליון הולמים את טענתם של מתנחלי יהודה ושומרון כלפי פקידיה הבכירים ביותר של הממשלה, שלא רק יצרו מצג בהבל פה, אלא גם ליוו את דבריהם בעשייה של ממש, בתכנון, בהקמת תשתיות, במימון, בחיבור לחשמל ולמים וכדומה. לא רק זאת. בית המשפט העליון בחן גם את דינה של ההבטחה המנהלית וקבע (בסעיף לה): עיקרון ההגינות השלטונית הוא יסוד מוסד במשפט המנהלי".

בשטחי יהודה ושומרון המקרקעין אינם מוסדרים כמשמעות מושג זה בישראל. ובאשר למקרקעין בלתי מוסדרים, החוק במדינת ישראל - המקדש את זכות הקניין [בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו [בסעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם"

בסעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1970, העדיף המחוקק הישראלי את זכותו של הרוכש תם הלב, שרומה בעת רכישת המקרקעין, על פני זכותו של בעל המקרקעין, אפילו אם זכותו של האחרון הייתה רשומה כדין בלשכת רישום המקרקעין. ההגנה על קניינו של בעל המקרקעין המוסדרים בישראל היא אך ורק כלפי מי שהקים מבנה או נטע נטיעות על המקרקעין ללא הסכמתו. אך לפי סעיף 23 (ג) לחוק, כאשר הוקם מבנה או ניטעו נטיעות על מקרקעין בלתי מוסדרים, זכויות המקים והנוטע תמי הלב, שסברו בטעות שהם בעלי המקרקעין, עדיפות על זכויות בעל המקרקעין. הם רשאים לרכוש את המקרקעין, למעשה לכפות על הבעלים את מכירתם, תמורת שוויים

לכן, על-פי דיני הקניין, כלל וכלל לא ברור מדוע מצווה בית המשפט העליון על הריסת מבנים שנבנו על אדמות מדינה או על אדמות פרטיות בידי מתנחלים תמי לב, שהאמינו באמת ובתמים בזכות הקניין והחזקה שרכשו על הקרקע שהוקצתה ליישובים על-ידי מוסדות המדינה והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציניות, שפעלה בפועל בשליחות המדינה, או לפחות בתיאום מלא עמה. זאת ועוד. אין כל אפשרות אמיתית לברר בימים אלה את האמת במחלוקת בין המתנחלים הטוענים שרכשו בכסף מלא את הבעלות על קרקע מסוימת לבין הערבי הטוען שנחמס על ידיהם. הטעם לכך פשוט. כל עוד אסורה על הפלשתינים מכירת קרקעות ליהודים ודין מוות רובץ על העובר על איסור זה, לא יימצא הפלשתיני שיודה במכירה ולא ראוי שיימצא היהודי, שרכש את הקרקע, אשר יישא את שמו של המוכר בבית המשפט ואגב כך יסגירו למבקשי נפשו. על כן, כל עוד אי-אפשר לשפוט משפט צדק במחלוקת על הבעלות, מן הדין והצדק שבית המשפט יימנע מלדון במחלוקת שבה אין סיכוי לשמיעת עדות אמת מפי הפלשתיני הנרדף בידי בני עמו.

כלל וכלל לא ברור שיש אמת בטענה המייחסת לה דין מדינה כובשת. המשפט הבינלאומי איננו מחייב את המתיישבים ביהודה ובשומרון להרוס את בתיהם.

מבט לקפריסין

קפריסין, כידוע, נחצתה בשנת 1974 לשתי מדינות, אחת בצפון ואחרת בדרום. חלוקת המדינה בפועל כתוצאה מפלישת הצבא הטורקי לצפונה גרמה לבריחה המונית של קפריסאים ממוצא יווני דרומה ושל כאלה ממוצא טורקי צפונה. גבול מפריד בין שני חלקי קפריסין. השנים הרבות של הכיבוש הטורקי (כלשון הקפריסאים הדרומיים) נתנו, כמובן, גם את אותותיהן בזכויות הבעלות והחזקה של נכסי הדרומיים שנשארו בצפון ושל נכסי הצפוניים שנשארו בדרום. יש מהם שתבעו את השבת רכושם או פיצויים על הפסדיהם כתוצאה מחוסר הנגישות לנכסיהם. התביעות נידונו בבית הדין האירופי לזכויות אדם (European Court of Human Rights = ECHR).

המשפט המפורסם מכולם, שהכה הדים לא רק ברחבי קפריסין אלא גם באנגליה, היה בעניינו של זוג אנגלי שרכש בתום לב, כמנהגם של מאות או אלפי בריטים אחרים, חלקת אדמה בצפון קפריסין והקים עליה בית נופש. מתברר שהווילה הוקמה על אדמת קפריסאי דרומי. דרומי זה תבע מבני הזוג את השבת חלקת האדמה שלו. כשהגיעה תביעתו לבית הדין האירופי לזכויות אדם ניתן פסק דין המזכה אותו בהשבה של חלקת אדמתו ומחייב את בני הזוג להרוס את ביתם ולשלם לו מאות אלפי אירו כפיצויים. אכיפת פסק הדין על בני הזוג, שהם אזרחים ותושבים בבריטניה, נעשתה באמצעות בתי המשפט באנגליה. פסק הדין עורר סערה בקפריסין ודיונים משפטיים על הצורך בהגשת תביעות של קפריסאים צפוניים להשבת רכושם הנמצא בדרום, לרבות חלקת האדמה שעליה נמצא שדה התעופה של לרנקה על כל הכרוך בכך (הריסת שדה התעופה). בעקבות פסק דין זה החלו להצטבר מאות תביעות של דרומיים, אם לא אלפים.

לא חלף זמן רב וב-5.4.2010 ניתן פסק דין נוסף בבית הדין לזכויות האדם בתביעתם של דרומיים נגד ממשלת טורקיה לפיצויים בגין נכסיהם שנשארו בצפון קפריסין ואבדן הכנסותיהם. פסק הדין שניתן במשפט Demopoulos and others v. Turkey לא קיבל את התביעה. הוא קבע שהמנגנון שהוקם בצפון קפריסין לפיצוי בעלי הנכסים הדרומיים הוא נגיש ויעיל ולכן אין להיזקק לתביעות הדרומיים המוגשות לבית הדין לזכויות האדם. עליהם להפנות אותן מלכתחילה לאותה מסגרת שהוקמה בצפון. כך ננעלו דלתות בית הדין בפני כ-1,500 תביעות פיצויים שהוגשו עד אותה עת בידי פליטי הצפון.

כך משלים העולם המערבי עם מציאות החיים. הכלל של ייקוב הדין את ההר איננו נוהג בו. משנוכח באבסורד של פסיקתו המחייבת בני זוג אנגלים תמי לב בהריסת ביתם ובהשבת חלקת המריבה לבעליה, שאיננו יכול עוד להגיע אליה, לא חזר על פסיקה זו. כשהבין בית הדין לזכויות האדם שלא מקרים בודדים ממתינים להכרעתו ושהנושא מחייב הסדר ציבורי, פוליטי, מדיני, הורה על בירור כל התביעות של הדרומיים בפני ועדת הפיצויים של יריביהם הצפוניים.

הצופה אל קפריסין ובעיותיה ("כיבוש" שנמשך כמעט כתקופת ה"כיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון) אינו יכול שלא לתמוה מדוע בית המשפט העליון שלנו אינו מושך ידיו מעיסוק בכל התביעות של ערביי יהודה ושומרון ותומכיהם בישראל על הבעלות במקרקעין שנגזלו מהם, כטענתם האמיתית או המדומה, ומצווה על הרס בתים שנבנו בתום לב על אדמה הנטענת שהיא פרטית, עד שתבוא העת שבה אשפר יהיה לברר את אמיתות הטענות ולקבוע תשלום פיצוי נאות לזכאים לכך באמת - כמנהגו של עולם, שראוי לאימוץ בישראל.




 

הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה