אפריים קישון פה ושם

הסאטירה של אפרים קישון

מתוך "מעתונות מגוייסת לביקורתית" (כולל סקירה של חשובי העתונאים הביקורתיים במדינת ישראל):
חותמו העיתונאי והתרבותי היה עמוק ומתמשך. אפרים קישון. פרנץ (פריקה) קישונט הופמן - נולד ב-1924 בהונגריה. כבר בגיל צעיר התפרסם בארץ מולדתו כסאטיריקן שנון, שהתמחותו בקריקטוריזציה של חיי הזעיר בורגנות. ב-1949, אחרי שהצליח להינצל ממלתעות הנאצים בעזרת חופן פיקחות וקמצוץ מזל, הגיע ארצה, אחד ממאות אלפי העולים החדשים שבאו עם גל ההגירה הגדול לאחר קום המדינה. תחנתו הראשונה בארץ היתה מחנה העולים הגדול 'שער העלייה' ליד חיפה. משם עבר לקיבוץ כפר החורש, שחבריו היו יוצאי הונגריה. 

בשנת 1952 פורסם בעברית (בתרגום אביגדור המאירי) ספרו 'העולה היורד לחיינו', שראה אור בהונגרית שנה קודם לכן תחת השם 'איגה מיגה'. כונסו בו רשימות שכתב קישון ב'אויקלט', עיתון ישראלי בשפה ההונגרית, שם עבד קישון כעורך לילה. הספר הוא רומן סאטירי, 'שבאמצעותו', כתיאורו הקולע של נתן בכרך, 'יוצא העולה החדש - מארץ אירופית בעלת ארומה "האבסבורגית" - למעין מסע פיקרסקי בארץ החדשה להתערב בהליכותיה, להתוודע למנהגיה, כשהוא אנוס להתמודד עם אורחות חיים זרים לכאורה'. 

הראשון שהבחין בכישרונו העצום של קישון היה עורך 'מעריב' עזריאל קרליבך. בשנה שפורסם ספרו הראשון של קישון פנה אליו קרליבך והציע לו לכתוב מדור סאטירי יומי ב'מעריב'. לימים סיפר קישון על ראשית דרכו בעיתונות העברית: 'אמנם אז כבר היתה מאחורי גבי כשנת כתיבה מנוקדת בעיתון העולים "אומר" אך הקפיצה הנחשונית משם ללועו של העיתון הגדול גרמה במעיי להתקפות-פחד מוצדקות לגמרי'. אף שבאותה עת עדיין לא שלט לגמרי בשפה העברית המדוברת, נענה קישון לאתגר והחל לכתוב מדור סאטירי שהיה בתוך זמן קצר לאגדה, בשם "חד גדיא".

הטור הסאטירי של קישון היה חידוש חשוב בתולדות העיתונאות והתרבות בישראל, בראש ובראשונה בשל הישגיו האמנותיים. בזכות האירוניה הדקה, אשר לקורא בן ימינו היא עשויה להיראות מתוחכמת פחות מכפי שהיא נראתה לקוראים דאז, ונקודת המבט הפסיכו-אנתרופולוגית, החושפת את הצדדים הגמלוניים בקיום האנושי בכלל ובתרבות מהגרים בפרט, היה קישון לכותב הפופולרי במדינה במשך שנים רבות (וכעבור שלושה עשורים גם לאחד מהפלייטוניסטים המצליחים באירופה). דמויות כמו 'שטוקס האינסטלטור', 'שולטהיים' ו'ארבינקא', המככבות בהומורסקות הקישוניות, היו נדבך חשוב בפולקלור של ההומור הישראלי. גם בתחום הסגנוני-לשוני היה קישון חדשן גדול. אף על פי שעברית לא היתה שפת אמו, הוא הצליח לגבש בתוך זמן קצר לשון ותחביר ייחודיים לו. הוא אף המציא מילים וצירופים לשוניים מפתיעים (ניאולוגיזמים), שהיו מזוהים עם כתיבתו וטבעו חותם על ההומור הישראלי. למשל, המושג 'לגמוז', על שם מבקר התיאטרון 'האימתני' חיים גמזו.
חשיבותו של קישון אינה מתמצה בתרומתו להומורסקה בעיתונות הישראלית ולתרבות ההומור, הסאטירה והלשון בארץ, אלא גם בתרומתו לשינוי התרבות הציונית. אף שהיה ועודנו ציוני אדוק ופטריוט ישראלי נאמן, קישון יכול להיחשב בדיעבד לאחד מראשוני 'הפוסט-ציונים', במובן הסוציולוגי ולא האידיאולוגי של המושג. פעולתו החתרנית ניכרת לא רק ביצירתו העיתונאית אלא גם ביצירתו בתחומים אחרים - מערכונים, מחזות וסרטים, ואפילו משחקי ילדים (למשל, משחק הקופסה 'חבילה הגיעה' שעוסק בביורוקרטיה הישראלית המסורבלת). 

קישון חתר, בעקיפין ולא בהכרח במודע, תחת התרבות הציונית. ראשית, הוא העלה על נס את מלחמת הקיום של היחיד ולא, כמקובל בראשית שנות החמישים, של הקולקטיב. הוא התמקד בפכים הקטנים של החיים בישראל, בעיקר בחיי העולים החדשים, מנקודת מבט אירונית, ולא בשאלות הקיומיות הגדולות שבהן הירבו לעסוק באותה התקופה בפתוס וברצינות תהומית. נתן בכרך כתב על כך: 'ההומור של קישון בגילוייו השונים פורט את שטרות האפופיאה הגדולים בשנים המעצבות של תקומת ישראל למטבעות קטנים של התמודדות אישית מכאיבה. במקום להכפיף את המציאות למיתוס הגאולה הציוני, שלאורו מתגמד סבלו של היחיד, הוא מעמיד את היחיד במרכז ההוויה'. 'קישון, כמו מנחם בגין, ראוי להיזכר בין אבות הדמוקרטיה הישראלית', העיר לימים העיתונאי וההיסטוריון תום שגב. 'הוא לימד את הישראלים שמותר להם לחשוב על עצמם בתקופה שהמשטר דרש מהם כפיפות מוחלטת לצורכי הקולקטיב'. 

שנית, קישון חשף את המתח בין הדימוי ההרואי האגדי, המשתבח בעצמו, של המדינה, כפי שהוא הצטייר בזרם המרכזי של העיתונות, הספרות והאמנות, ובין המציאות האפורה, ולעתים העלובה. הוא האיר את הצד הפרובינציאלי, הקטנוני, הלבנטיני, וה'שטעטלי' לאמור: העלוב והאנטי-הרואי שבהוויה הישראלית. חוסר ההתחשבות בזולת, ההידחפות המרפקנית, הזלזול וההתנשאות כלפי הזר והחריג, הדעות הקדומות, הנטייה ל'אני ואפסי עוד' - כל אלה, שנעשו סימני ההיכר של הישראליות, הופיעו לראשונה באופן ביקורתי בכתביו של קישון והעמידו לפני קוראיו מראה אנטי-מיתולוגית. למעשה, קישון היה אחד העיתונאים היוצרים הישראלים הראשונים שנתנו לגיטימציה חברתית לצחוק העצמי וללעג העצמי בתרבות הישראלית (על חשיבותו של הצחוק בדה-מיתולוגיזציה של הציונות, ראו להלן). 

קישון תקע סיכה בחזה הנפוח של האליטה הארץ ישראלית הוותיקה, והעובדה שהמבקר הוא עולה חדש היתה רבת-חשיבות כשהיא לעצמה וסייעה ללא ספק להעלאת קרנם של העולים החדשים בארץ. הוא חשף בטורו את הצדדים האבסורדיים והגרוטסקיים בסדרי המינהל בארץ, שמיררו את חיי האזרח הקטן, וכיוון את חיציו בעיקר כנגד מנגנוני הביורוקרטיה הממשלתיים המגושמים והפרוטקציונריים, שהיו נגועים בצביעות, שחיתות ויוהרה.

קישון היה למעשה אחד העיתונאים הראשונים ביומונים הארציים שהעז לבקר את המשטר הבן גוריוני וללעוג לו. במובן זה הוא תרם לתהליך בניית האנטגוניזם כלפי מפא"י ושלוחותיה הארגוניות והביורוקרטיות, שהבשיל כעבור שני עשורים והביא למהפך הפוליטי במדינה. באחד הפלייטונים המשעשעים ביותר שלו, שהופיע בראשית שנות החמישים, הוא כותב על ההתניה האנטי-דמוקרטית שנוצרה בארץ בקרב האזרחים לבחור במפא"י שוב ושוב. כך כתב בפילטון "המיסתורין של מפא"י":

אני נורא מבולבל. יש בארצנו תעלומה מסתורית אחת שמוח אנוש אינו מסוגל לרדת לפתרונה. מזמן מתלבט ושואל אני וחוזר ושואל ומתלבט: 'מדוע מצביעים בכל זאת בעד מפא"י?!' תופעה זו עושה את ההגיון פלסתר ממש. כי בחיים השוטפים אינה פוסקת התלונה בפי ההמונים, שמפא"י צועד מדופי לדופי ויש פרוטקציה וסולל בונה וחווילות אדירות ותורים וצנע ושילומים - וכשפותחים את הקלפיות תמיד מתברר, שיש למפא"י רוב מעצבן בהחלט. [...] בלי כל ספק, אנו כולנו נתונים להשפעה פסיכולוגית-המונית-היפנוטית רחבת ידים להפליא. לא ייאמן אך עובדה היא, כי גם אני עצמי אינני יוצא במובן זה מכלל ישראל. בלכתי אל הקלפי אינני פוסק מלהרהר: בעד מה אצביע? מפ"ם? פרוגרסיבים? כלליים? ועד הרגע האחרון אינני יכול להכריע - ואז, שם, אני מרגיש מעין התעלפות חטופה, רפיון נעים ומרגיע, עיני נעצמות למחצה, אני מושיט את ידי כמוקסם ואני משלשל את ה'א' לתוך הקלפי. אחר כך מיד מתעורר אני, אך כבר מאוחר: הצבעתי בעד מפא"י. אני חושב כי זאת שערוריה. אבקש צו-על-תנאי נגד ראשי מפא"י שיבואו וינמקו מדוע מצביע אני בעדם?

הפן הזה, של הלעגה על השחיתות והגמלוניות של המנגנון הממשלתי ובעיקר של הממסד המפא"יניקי, לשלוחותיו הביורוקרטיות, היה אחד המוטיבים המרכזיים לא רק בכתיבה העיתונאית של קישון אלא גם ביצירתו האמנותית. למשל, במחזה הבכורה מצליח שלו – קומדיה סאטירית בשם "שמו הולך לפניו" שהוצגה ב-1953 בתיאטרון 'הבימה'.

זו היתה אפוא גדולתו של קישון: יצירת סאטירות על הממסד שהתקבלו באהדה עצומה. חשוב להבהיר ולסייג: קישון אמנם תקף את הממסד אך לא חלק ממש על הלגיטימיות השלטונית שלו וגם לא על כוונותיו הטובות; כך נהג הן בשל הקודים המרכז אירופיים שעיצבו את השקפת עולמו (זהירות רבה ואנדרסטייטמנט) והן בשל היותו יהודי חם וציוני נלהב. למעשה, הביקורת שלו היתה מתונה למדי, והקוראים, הצופים והממסד כאחד חשבו שאין היא מזיקה גם משום שהיו בה יסודות אוטוביוגרפיים ('דפקו אותי' ולא 'דפקו אותו') ולעג עצמי.


מהספרים המחזות והסרטים שכתב אפרים קישון:  

ספרים:

אלו הם רק אחדים מספריו של אפרים קישון:
"אלף גדיא וגדיא", טברסקי 
"באחד האמשים", טברסקי
"סליחה שניצחנו", מעריב/הד ארצי 
"גומזים, גומזים", טברסקי
"חור במסך", מעריב/הד ארצי 
"פרטאצ'יה אהובתי", מעריב/הד ארצי.
"השועל בלול התרנגולות"
"הגביע הוא שלנו"
"משפט האבהות של יוסף הנגר"
"ספר משפחתי"
"ספר הסאטירות הראשון/ השני/ השלישי"

ספריו של אפרים קישון תורגמו ל-37 שפות, והוא הסאטיריקן הנקרא ביותר בדורנו.

סרטים:

אפרים קישון כתב, ביים והפיק 7 סרטים, ובהם:
1963: "סאלח שבתי" (זכה בשני פרסי "גלובוס הזהב")
1967: "ארבינקא"
1969: "תעלת בלאומילך"
1971: "השוטר אזולאי" (זכה בפרס "גלובוס הזהב" והיה  מועמד לפרס אוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר).
1977: "השועל בלול התרנגולות".

מחזות:

אפרים קישון כתב וביים מחזות רבים, ובהם:
1953: "שמו הולך לפניו", הבימה
1953:  "הכתובה", האוהל
1968: "תוציא את השטקר", הקאמרי
1972: "הו, הו, יוליה", הבימה
1988:  המחזמר "סאלח שבתי", הבימה.

מאמירותיו האלמותיות של קישון מויקיציטוט

אפריים קישון 1924-2005 - לזכרו 

הכל על אפריים קישון: מבחר גמיזות קישון

כמו קפקא, אבל מצחיק

קישון בויקיפדיה

אפריים קישון נגד האלוהים בקולמוסנט

אפריים קישון נגד האלוהים

"הכיפה הסרוגה" של קישון

מעתונות מגוייסת לביקורתית (אשרי המאמין נ.ש.)


הערה אישית (נ.ש.) - כמי שנדחה שנים רבות ע"י התקשורת שפעלה כעדר צאן ("קולקטיביזם רעיוני"), בשל מחקרי בפרשת הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה, רצח רבין, וזיופי הפרימריס של מפלגת העבודה ב-99 בתקופתו של אהוד ברק, אני חש הבנה והזדהות מיוחדת עם קישון.
יהי זכרו ברוך. 

שאלת עורך (נ.ש.) לקורא החושב - איך נקראת ההומורסקה המתארת כיצד הישראלי מכוון איך להגיע לכתובת מסויימת?
ואם אפשר להוסיף קטעים מהטקסט.