גדעון לוי במבחן הלינץ'

ביום חמישי, 12 באוקטובר, נסעה אתי ויזלטיר לרמאללה. ויזלטיר היא מקצוענית טלוויזיה, עורכת סרטים, במאית ומפיקה. היא מרבה לעבוד עם צוותי טלוויזיה זרים. באותו יום שכר את שירותיה צוות של הטלוויזיה האיטלקית.

בבוקר פשטו שמועות שארבעה ישראלים, קרוב לוודאי מסתערבים, מוחזקים בבניין המשטרה ברמאללה. הצוות, צלם זר, שתי עיתונאיות איטלקיות וישראלית אחת, העמיס את הציוד על ואן, שאותיות TV ענקיות מעטרות אותו מכל צד. איש לא עצר אותם בדרך, לא המחסום הישראלי, לא המחסום הפלסטיני.

ברמאללה החנו את המכונית, ויצאו ברגל אל תחנת המשטרה. הם הגיעו כאשר האירוע היה בעיצומו. אל תצלמו, אל תצלמו, התרו בהם, והם הכניסו את המצלמה לאחד מתיקי העיתונאיות. ליד השער, בתוך ההמון, נתקלה אחת מהן במכרה ותיקה, פלסטינית שישבה בעבר בכלא בישראל. תמונתה של הפלסטינית, אשה יחידה בין מאות גברים, מנופפת בידיה במרץ, בצהלת ניצחון, הונצחה באחד הסרטים שצולמו על-ידי צוות אחר, מרחוק. בסביבה היו צוותי צילום רבים. מחשש לבטחונם, רובם החביאו את המצלמות. אם מישהו צילם, הוא העדיף לשמור את התמונות לעצמו.

האשה הציעה להם להיכנס לבודקה הריקה, ליד השער. במחווה האנושית הזאת תרמה תרומה ניכרת לבטחונם. היא נכנסה אתם – ארבע נשים וגבר אחד. הצלם שלף לשניות אחדות את מצלמתו. הוא קלט את תמונת הגופה שנזרקת מהחלון, וההמון שהסתערו עליה. יותר מזה לא יכול היה לעשות.

ויזלטיר זוכרת בעיקר את הדם. "אנשים מנופפים בסכינים שהדם נוטף מהן. היתה לי הרגשה שהיו שם מאות מנופפים סכינים למרות שהיו ודאי בודדים. והאיש עם הידיים המגואלות בדם שעומד בחלון. הרגשתי כאילו אני צופה בטקס וודו".

הם היו שם לא יותר מעשר דקות. הצלם אמר: "צריך לברוח". הם רצו למכונית. נסעו בדרכים צדדיות עד שהגיעו לכביש שבו, לגרסת צה"ל, נכנסו ואדים נורז'ץ' ויוסף אברהמי לרמאללה (בינתיים שינה צה"ל את גרסתו). הכביש היה חסום בבטונאדות. ויזלטיר, הקסטה בידה, חצתה את המחסום ברגל. היא תפסה טרמפ עם תושב של אחת ההתנחלויות. "מה את עושה פה", הוא שאל. "יותר טוב לא לדבר על זה", אמרה. היא חששה שאם תאמר לנהג שהיא עיתונאית, הוא יזרוק אותה מהאוטו.

כמו רוב הרשתות הזרות, גם הטלוויזיה האיטלקית משתמשת בשירותי "אולפני הבירה". ויזלטיר מיהרה לשדר את הסרט, כפי שהוא, לתחנה במילאנו. מסביב עמדו עמיתיה, כתבים ועורכים של תחנות אחרות. השמועה על הסרט הנורא (ועל הסקופ הענק) הגיעה תוך דקות לכל רשת טלוויזיה בעולם.

האיטלקים פתחו במשא ומתן גלובלי למכירת הסרט. נקבע מחיר: 1,200 דולר לדקת שידור. לא מעט, כשמכפילים את הסכום במאות תחנות. אבל אחר-הצהריים האיטלקים התחרטו.

הלחץ הראשון לא לשדר בא דווקא מממשלת ישראל. מהצנזורה הצבאית טלפנו אל המשרד של הטלוויזיה האיטלקית בירושלים, ודרשו לא לשדר דבר לפני שהידיעה תימסר למשפחות. במקביל הפעילו לחץ גם מהשגרירות ברומא. במשרד החוץ היו כל-כך מאושרים שהאיטלקים הסכימו לא לשדר, עד שדיברו על מתן פרס לאיטלקים: ראיון בלעדי עם שר החוץ, שלמה בן-עמי.

בשלב השני לחצו הישראלים לקבל את הסרט. הם רצו להבין מה קרה. רק לקראת הערב הבינו הישראלים שהסרט מרמאללה הוא גלגל הצלה הסברתי, התשובה הישראלית לילד מצומת נצרים. עכשיו הלחץ הישראלי התהפך: דרשו לשדר, כמה שיותר, בכל מקום, ואם אפשר בהילוך אטי.
האיטלקים לא מיהרו. הרשת האיטלקית (RTI) מחולקת לערוצים מתחרים. ערוץ 4, שהצוות שלו צילם את הסרט, משדר מהדורת חדשות מלאה בשמונה בערב. הם לא רצו שמישהו בעולם, גם לא ערוץ מתחרה באותה רשות-שידור, יקדים אותם. זאת היתה המעטפת. שני הטעמים האמיתיים לעיכוב האיטלקי היו: החשש של אנשי הרשת בארץ, בעיקר של עובדת ישראלית, מנקמת הפלסטינים, והתמיכה הגורפת של דעת הקהל באיטליה, ושל התקשורת, בעניין הפלסטיני. הלינץ' ברמאללה לא התאים להם לתזה.
וכך מצאה את עצמה אתי ויזלטיר מול שולחן העריכה, כשהיא עורכת סרטים על תקיפת מסוקי חיל-האוויר. את התקיפה כן שידרו. את הסיבה לתקיפה לא שידרו, על כל פנים לא בכל עוצמתה.

היא כעסה. התוצאה נראתה לה שקרית. הסתרת האמת, כך הרגישה, היא עוול מבחינה אנושית, מבחינה מקצועית ומבחינה ישראלית. קומם אותה שלאחר שהעולם הוצף, בצדק, בתמונות הילד מוחמד א-דורה, שנורה בידי צה"ל בצומת נצרים, שוללים ממנו את הצפייה בעוולות הצד השני.

בערב, כשפנו אליה ממשרד החוץ, היא הסכימה לספר מה שראתה, העיתונאיות האיטלקיות סירבו. הן אמרו שהן לא רוצות להיות מכשיר בידי אחד הצדדים. בינתיים הגיעו במילאנו להחלטה. הסרט שודר שם, ואחר-כך נמכר לכל דורש.

האיטלקים הוצפו באיומים. כל הקהילה העיתונאית האיטלקית בארץ נכנסה לפאניקה. בעיצומה פרסם כתב הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית (RAI), רשת מתחרה, מודעה בעיתונות הפלסטינית, שמבהירה שיד הרשת שלו לא היתה במעל. הוא הושעה והוחזר לאיטליה.

למחרת התראיין העיתונאי גדעון לוי בתוכנית הבוקר של אריה גולן בקול-ישראל. לוי הוא בעל-טור ב"הארץ", שמתמקד בעוולות שעושה ישראל לפלסטינים. כל שבוע, ולפעמים פעמיים בשבוע, הוא מדווח על ילדים שנפצעו מכדורי גומי, על אמא שלא יכולה לפגוש את בנה האסיר, על זקן שצה"ל החריב את ביתו. תהילתו נבנתה על רגשות האשם של קוראיו. לוי הוא אמא תרזה, ליתר דיוק, פוזה של אמא תרזה.

הלינץ', אמר לוי, היה "מחריד", ומיד הזכיר שהגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מחלון היתה גופת פלסטיני שנזרקה על-ידי יהודים, לאחר פיגוע בבית-שאן לפני 26 שנה. "בל נשלה את עצמנו שאנחנו צדיקים מוחלטים... הם עם כבוש שנלחם על חירותו. אנחנו עם כובש שיושב במדינתו ברווחה ובחוזק".

לוי נסע לרמאללה והביא משם ראיון עם מפקד המשטרה, שטען שעשה הכל לגונן על חיי שני החיילים. דברי הקצין עמדו בניגוד מוחלט לתמונות. לוי האמין לו.

אתי ויזלטיר וגדעון לוי שייכים למה שמכנים "שמאל". מאורעות אוקטובר היו שעת מבחן לשניהם. המבחן היה משולש: איזה עיתונאי אתה; איזה בן-אדם אתה; איזה ישראלי אתה. ויזלטיר ראויה למדליה בשלוש הקטגוריות. לוי קפץ בקושי מתחת לרף.

הבעיה הרבה יותר מקיפה ממשגה אחד של איש אחד. היא נוגעת לשורש המושג "תקשורת שמאלנית". הימין טוען מזה שנים, שהשמאל זוכה בתקשורת לייצוג יתר. זה טבעי, משיבים העיתונאים. המקצוע דורש רגישות גבוהה לצדק, לסבל האנושי, לעוול, לדיכוי. לכן בכל הדמוקרטיות בולטים עיתונאים שניחנו בערכים ליברליים, "שמאלניים".

ואז בא מבחן הלינץ', ולפניו מבחן היריות ובקבוקי התבערה של לוחמי ה"תנזים" ולפניו מבחן הפרת הסכם אוסלו בידי ערפאת, ומתברר שהתמיכה של אחדים מהבולטים בעיתונאים בעניין הפלסטיני מוחלטת. היא לא נובעת מרגישות לזכויות אדם, אלא ממניעים אחרים. קצתם שבויים באהבת פלסטין. קצתם בשנאת ציון. קצתם שבויים במקורותיהם, או בהרגליהם, או בנטייה שלהם לאזן עיתונות מגויסת מהצד השני. יש להם שליחות.

מאורעות אוקטובר עוררו בהם תשוקה עזה להיות גיבורי קולנוע כמו ג'ון ריד. ריד, עיתונאי אמריקאי, היה ברוסיה בימי המהפכה הבולשביקית. "עשרת הימים שזעזעו את העולם". הוא הפך את שיווק הקומוניזם למשימת חייו. פועלו הונצח בסרט "אדומים".

יגאל סרנה ("ידיעות אחרונות") רואה את החורש הטבעי שמציתים פרחחי סח'נין, חורש משותף לערבים וליהודים, ועצמותיו אומרות שירה. עמירה הס ("הארץ") מתארת בהתלהבות את הפגנות התמיכה בפלסטינים בעולם הערבי, הפגנות שקראו בסך-הכל לטבוח יהודים באשר הם, ואם אפשר גם אמריקאים.

הס, כתבת שטח מצוינת, מגייסת את כל הלהט הפטרוני שלה כדי להוכיח, שהצדק כולו עם הפלסטינים. משבר הדמים, כתבה, "הוא תוצאה טבעית של שבע שנים של רמייה והטעיה". כעסה העיקרי מופנה לתקשורת הישראלית, שמאשימה את הפלסטינים בהסתה, אבל למעשה עוסקת בהסתה בעצמה.
בהופעותיה, הס משווה את המאבק שהיא מסקרת למאבק הפנימי שהיה בדרום-אפריקה. היהודים הם הלבנים, המשטר הוא אפרטהייד, הערבים הם השחורים והיא הגיבורה הלבנה שבאה לעזרתם. זה מאוד הירואי, אבל מי שסבור שהבעיה שעומדת בין הישראלים לפלסטינים היא זכויות אדם ושוויון גזעי, לא היה כאן, כנראה, במאה השנים האחרונות.

גדעון לוי מסביר, במאמר מלומד, שכל מה שהשיגו הערבים מישראל השיגו בכוח, ולכן מה שהם עושים הגיוני. עמיתו עקיבא אלדר קובע בראיון רדיו, שערפאת לא אשם במה שקרה. רק ברק.

ועוד ועוד. פעם שאלתי אחד מבכירי הרשות-הפלסטינית מה דעתו על מאמריו של גדעון לוי. הוא צחק צחוק גדול. "זה בשבילכם", אמר, "לא בשבילנו".

 קישור למאמר המלא כולל תגובות הברנז'ה הישראלית

http://www.the7eye.org.il/SectionArchive/NahumColumn/Pages/article2902.aspx