פסק דין בפרשת וידוי ההריגה סרן ר' נ' אילנה דיין

 

 

 

 

פסק דין

 

 

תוכן עניינים

 

 

 

 

קדימון

1.         "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה". כך נשמע התובע ברשת הקשר של המוצב גירית שברצועת עזה, בעת אירוע מבצעי ביום 5.10.2004.

 

"החלטנו בסופו של יום לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו... בכתב האישום". כך נאמר בהכרעת הדין של בית הדין הצבאי אשר זיכה את התובע מכל האישומים שיוחסו לו, ביום 15.11.05.

 

ובתווך, ביום 22.11.04, שודרה כתבה טלוויזיונית על האירוע המבצעי ההוא, פרי יצירתה של הנתבעת 1 (להלן  –  הכתבה); בגין הכתבה הגיש התובע תביעת דיבה.

 

2.         רבות ונכבדות הן השאלות שהתעוררו במהלך המשפט. עיקרן – על אודות טיבה של עבודת העריכה העיתונאית והטלוויזיונית, על גבולותיה וגדריה, על המותר ועל האסור, על ההכרחי ועל המגונה. נילוו אליהן תהיות על גבולות הסיקור העיתונאי את ההליך המשפטי, שאלות מתחום הפעילות המבצעית הצבאית, דיון על מעמדם של מקורות עיתונאיים, סוגיות של חופש הביטוי, שמו הטוב של האדם, זכות הציבור לדעת, ועוד כהנה וכהנה עניינים רמים ונכבדים. שדה המערכה שבו נפגשים ומתגוששים המשפט והתקשורת נחרש היטב בידי עורכי הדין המלומדים של הצדדים, אשר חרצו בו תלמים עמוקים של טענות מכאן ומכאן. רק במה שנדרש לשם הכרעה בתובענה דנן אעסוק בפסק-דין זה, ולא בספיחים ובענייני האגב, ואף-על-פי-כן רבה המלאכה. טיבה של כתבה טלוויזיונית, כפי שיורחב בהמשך, שהיא עשויה רבדים-רבדים ופנים רבות לה. מוטל עליי להציגם ולבוחנם לפרטיהם על כל היבטיהם, כדי להכריע במחלוקות שבין הצדדים ולמען נמק היטב את הכרעותיי. הדיון במסרים החזותיים, הקוליים והמילוליים, ובייחוד המָרתם לטקסט כתוב, תובעים דיוק רב ופירוט מצד אחד, ואריכות שאין מנוס ממנה מצד שני. זהו כורח המציאות במשפט זה, לצקת מכלי לכלי – מן הכתבה אל פסק הדין – תוך כדי שמירה על נאמנות למקור, תנאי בלעדיו איִן לדיון ולהכרעה על מנת לפסוק את הדין.

 

3.         תחילה אפרט את השתלשלות העניינים כהווייתה, מא' ועד ת', כל מה שנוגע לגדרי המחלוקת. אחר כך אתאר במילותיי את הכתבה. על בסיס התשתית הזו יבוא הדיון בשאלת קיומה של לשון הרע בכתבה, ובהיקפה. משם אעבור לדון בקיומן של ההגנות העומדות בדין למפרסם לשון הרע. ראשית נבחן האם עומדת לנתבעות הגנת אמת הפרסום, ולאחר מכן נבחן את תחולתן של הגנות תום הלב. בהמשך אפנה לדון בעילות-התביעה הנוספות שהעלה התובע. לבסוף אדבּר בנזקיו.

           

פתיח: תולדות המעשה

4.         הצדדים עודם חלוקים על אודות הדרך שבה יש לתאר את האירוע מתחילתו ועד סופו, אולם אין עוד עוררין על ממצאיה של הכרעת הדין שניתנה על-ידי בית הדין הצבאי, מפי כבוד השופטים סא"ל אהרון משניות, סא"ל אלון גילון, וסא"ל עוזיאל פרידמן. בשלב הזה של הדיון, בתיאור עיקרי השתלשלות העניינים, נסתמך אפוא בעיקר על האמור שם. הראיות שהוגשו בתובענה דנן יסייעו להשלמת התמונה. ועוד זאת נזכור ונזכיר בראש דברינו, את המוות הנורא של אימאן אל-האמס.

 

5.         בבוקרו של יום 5.10.2004 אירע האירוע המבצעי שבעקבותיו שודרה הכתבה. דמות נראתה פתע-פתאום בסמוך מאד למוצב גירית. היתה זו אימאן אל-האמס, כבת ארבע-עשרה, תושבת שכונת תל-א-סולטאן ברפיח (להלן - המנוחה). מוצב גירית שכן בדרומה של רצועת עזה, סמוך לגבול המצרי ולציר 'פילדלפי' הנמשך לאורכו של הגבול. מצפון-מזרח למוצב, בריחוק של כמאתיים מטרים, פאתיה של העיירה רפיח. בין רפיח וציר 'פילדלפי' רצועה בת כמה מאות מטרים שכולה דיונות של חול. שׂיחים ותלוליות מנקדים את השטח החשוף, זעיר פה זעיר שם, ורק מוצב גירית מתנשא על גבעה רמה בלב השטח. השטח החשוף הזה מכונה אב"ם, נוטריקון 'אזור בטחוני מיוחד'. לתושבי האזור אסורה הכניסה אליו. הוראות פתיחה באש מיוחדות חלות לגביו. קיצורו של דבר, הופעתה של דמות בבוקר ההוא בשעה 06:48 ליד הסוללה המקיפה את רחבת הרק"ם, כשבעים עד מאה מטרים משער המוצב עצמו, היתה אירוע יוצא דופן.

 

6.         מתיחות ודריכות אִפיינו את התקופה ההיא בגיזרת פילדלפי בכלל, ובמוצב גירית בפרט. כשבועיים קודם לכן חדר מחבל אל מוצב מורג השכן, ירה בחיילים שם והרג קצין ושני לוחמים. התובע היה בין הראשונים שהגיעו אז למקום האירוע. מאז העביר המודיעין התרעות ממוקדות על כוונות של מחבלים לעשות פיגוע דומה גם במוצב גירית. ירי של צלפים וטילים נגד טנקים לעבר המוצב היה דבר שבשגרה. בתחילת הלילה שקדם לאירוע דנן זוהה צלף שירה מרפיח אל עבר המוצב. צלף מבין חיילי המוצב פגע בו.

 

7.         התובע היה אז מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד שקד בחטיבת גבעתי, מזה חודשיים. הוא שימש כמפקד המוצב. בימים שקדמו לאירוע, בשל ההתרעות, הורה על שיפור מערך ההגנה של המוצב ומוּכנוּת חייליו. עמדת שמירה נוספה אל מגדל התצפית. לחייליו הורה התובע לישון בחדר האוכל, המוגן בבטון, ולא בחדרי המגורים שאינם מוגנים. בלילה ההוא ישן התובע עצמו בג'יפ החפ"ק יחד עם צוות החפ"ק, כדי להיות מוכן להגיב לכל רעה שלא תבוא. לקראת בוקר עבר לחדר ונִמנם שם אל מול מכשיר הטלוויזיה.

 

8.         כשהופיעה הדמות סמוך לשער הרק"ם של המוצב, פתחו החיילים אשר שמרו בשער המוצב בירי לעברה. כמוהם עשו חיילים שהיו בעמדות אחרות. חיילי הפלוגה סברו כי הנה הגיע האירוע שאליו התכוננו. אזעקת חירום הופעלה במוצב ובמערכת הכריזה נשמעה הקריאה "מחבל במוצב". החובש הפלוגתי העיר את התובע בצעקות 'מחבל במוצב', וגם התובע הבין כי המוצב מותקף. הוא רץ מייד אל עבר שער המוצב. השומרים שם סיפרו לו כי ראו דמות עטוייה בכאפייה מתקרבת אל המוצב. התובע שׂם לב לכך שאינו לובש שכפ"ץ ולקח את זה של סגנו. קודם לכן השליכה המנוחה תיק שחור במקום שאליו הגיעה, סמוך לסוללה, והחלה לרוץ לכיוון מזרח. אז נפגעה מן היריות שנורו לעברה ונפלה, שוכבת מאחורי תלולית חול, נסתרת מעיני חיילי המוצב. בעת ריצתה, דיווחה עמדת העת"ף (עמדת תצפית הממוקמת על מגדל גבוה ביותר בתוך המוצב, בסמוך לשער) לחמ"ל המוצב כי מדובר ב"ילדה בת עשר בערך". התובע, יחד עם סגנו, הקַשָּׁר שלו וקצינים נוספים, יצאו בריצה מן המוצב ונשכבו על הסוללה שממזרח לרחבת הרק"ם (רחבה בסמוך לשער המוצב, מחוצה לו, אשר נועדה לטיפולים בכלי-רכב משוריינים).

 

9.         החייל שבתצפית העת"ף הודיע אז לחמ"ל כי מדובר ב"ילדה בת עשר", אשר נשלחה להערכתו לבחון את תגובת המוצב, וכי "אין צורך להרוג אותה" (שורה 98 לתמלול הפסקל, נספח י' לתצהיר התובע). הדיווחים הללו לא הגיעו לאוזניו של התובע, שלא האזין בעצמו לקשר. התובע הורה על עיבוי מערך האבטחה במוצב, מחשש שזו רק פעולת הסחה ואילו עיקר הרעה עודנו לפניהם. בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית.

 

10.       אחר כך חזרו התובע והקַשָּׁר אשר איתו אל הסוללה. הם זיהו את התיק שהשליכה המנוחה. התובע הורה לירות לעברוֹ כדי לנסות להפעיל את חומרי הנפץ שחשש כי ישנם בו, אולם הירי לא גרם לפיצוץ. תצפית העת"ף דיווחה כי זיהתה, לא בוודאות, חמוש באחד הבתים בפאתי רפיח. אז הורה התובע להוציא מן המוצב דחפור D-9 ממוגן ('דובי') כדי לקבור את התיק בחולות. תוך כדי כך נורה כדור על-ידי צלף מכיוון רפיח אל עבר הלוחמים ששכבו על הסוללה. הכדור פגע במחסנית רובהו של אחד הקצינים, ששכב בסמוך לתובע. רסיס מן הכדור פגע גם בידו של הקצין. התובע הורה לכלי רכב משוריין לצאת מן המוצב ולפזר עשן שיחצוץ בין הלוחמים לבין רפיח, כדי שיוכלו לשוב בביטחה אל המוצב. בשעה 07:23 תידרך התובע בקשר את חמ"ל המוצב ואת יתר העמדות בזו הלשון: "קבל תמונת מצב. שים לב, אחרי זיהוי של הדמות שהגיעה מכיוון רחבת הרק"ם. הדמות הזאת הגיעה עד הסוללה של רחבת הרק"ם שנמצאת למטה. הגיעה לסוללה המערבית, עצרה, שינתה כיוון תנועה לכיוון דרום שזה לכיוון המגן. הגיעה לפתחה בסוללה שנמצאת מול אחד א' ואחד ב'... הונח שם התיק והיא רצה וחזרה לכיוון מזרח. תוך כדי היציאה שלנו מהמגן ביצענו אש. נשכבנו על הסוללה ברק"ם, ביצענו אש והרגנו אותה. אני מעריך שמדובר בנערה בין 15 ל-18. לא יכול להגיד לך בדיוק כמה. 15-18. לא בטוח שזו בחורה, לא בטוח, יש לה, לבשה מכנסיים ג'ינס וגופייה, חולצה. כמו כן היתה עם כאפייה על הראש...". הדובר בחמ"ל המוצב שאל אז "מה עם התיק? עדיין בנקודה? יש חשש למתנה?" התובע המשיך והשיב: "התיק בנקודה, היא התרחקה 15 קצרים, אני, אני גם וידאתי את ההריגה. התיק בינתיים פה נמצא, נמתין ונשמור עליו בנקודה חמה, עד שיגיעו מקצוענים, עבור... כאן קודקוד, צריך לחדד את זה לכולם. תחנות ספרד קודקוד. יכולים להגיע עד הרחבה, יכול להיות שגם היה מתוכנן אירוע משיכה. יכול להיות שנשלחה עם תיק. יכול להיות שהיתה לה חגורת נפץ על הגוף שלה, ובכלל יכול להיות שרצתה לעשות לנו מבחן לראות איך אנחנו מגיבים. כאן קודקוד, כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו. עבור". לאחר מכן יצאו הדחפורים החוצה לקבור את התיק.

 

11.       עם סיום האירוע כינס התובע את חיילי הפלוגה ביחד עם סגן מפקד הגדוד, שהגיע בינתיים למוצב, לסיכום האירוע. התובע שיבח את חיילי הפלוגה אולם הודיע לחיילים ששמרו בתצפית העת"ף כי כּשלו בכך שלא זיהו את הדמות בהתקרבהּ אל המוצב, ועל כך יתנו את הדין. למחרת האירוע, ביום רביעי, ביקש לשפוט את שני החיילים הללו אולם הם סֵרבו להישפט בפניו, והתובע החליט כי יישפטו על-ידי המג"ד. התובע יצא לחופשת סוף-שבוע בביתו. בשבוע שלאחר מכן נעשו תחקירים על אודות האירוע על-ידי המג"ד, מפקד חטיבת גבעתי, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, וכן תחקיר על-ידי מפקד אוגדת עזה. בתחקיר האחרון נקבע כי התובע פעל באירוע כראוי. את מסקנות התחקיר הזה קיבלו ואישרו גם הדרגים הבכירים בצה"ל, לרבות הרמטכ"ל. לאחר התחקיר האוגדתי כינס התובע את חיילי הפלוגה, דיווח להם על התחקיר שנעשה ועל הלקחים שיש להפיק ממנו.

 

12.       בינתיים, כפי שיפורט בהמשך, קיבל האירוע הדים רמים בכלי התקשורת בישראל. חיילים מן הפלוגה צוטטו כשהם מעידים כי התובע ירה צרור לתוך גופת המנוחה, לאחר שידע כי מדובר בילדה תמימה ושהיא כבר מתה. כעבור יומיים הודיע המח"ט לתובע כי בנסיבות שנוצרו הוא יתקשה לפקד על הפלוגה ולפיכך הועבר התובע מתפקידו והוּצא לחופשה. בין לבין נפתחה חקירת מצ"ח. התובע, שהיה בביתו, התקשר למצ"ח לתאם מועד לחקירתו. כשבא לחקירה, ביום 26.10.2004, נעצר. הוא נכבל באזיקים והוחזק במעצר סגור במשך שבועיים-ימים, ובמהלכם נחקר. מחדר החקירות הובל באזיקים אל תא המעצר, שבו שהו עִמו גם חיילים עריקים ועברייני סמים. ביום 8.11.2004 שוחרר התובע לחלופת מעצר. ביום 22.11.2004 הוגש נגדו כתב אישום.

 

13.       כתב האישום כלל חמישה סעיפי-אישום. שני פרטי האישום הראשונים ייחסו לו עבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק. באישום הראשון נטען כי לאחר שהמנוחה נפגעה יצא אליה התובע, נעמד מעליה, כיוון אליה את נשקו וירה שתי יריות. באישום השני נטען כי לאחר מכן שב אליה, נעמד באופן דומה מעליה, כיוון את נשקו מטה אל עבר המנוחה וירה בה בירי אוטומאטי כעשרה כדורים, עד שרוקן את מחסנית נשקו. אישום שלישי ייחס לתובע שיבוש הליכי משפט, משום שפנה לאחד מן המ"כים בפלוגה וביקשוֹ לשנות את הגירסה שמסר בתחקיר המג"ד, וכן פנה לשני חיילים נוספים וניסה לשכנעם כי לא ראוהו יורה לכיוון המנוחה. האישום הרביעי ייחס לתובע חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות, בכך שהורה לחייליו לסטות מהוראות הפתיחה באש החלות באזור ולירות – על מנת להרוג – בכל מי שנכנס לתחום האב"ם, גם אם הוא בן שלוש. האישום החמישי ייחס לו עבירה נגזרת מדרגתו, התנהגות שאינה הולמת.

 

14.       השלמת תמונת הרקע מחייבת לספר גם מעט על הפלוגה ועל האווירה ששָׂררה בה בעת ההיא. הפלוגה נודעה בבעיות משמעת חריפות, שבאו לידי ביטוי בעיקר בחלוקת המעמדות בין ה'צעירים' לבין ה'וותיקים'. בית הדין הצבאי הביע זאת בלשון חריפה בהכרעת הדין: "נדהמנו לגלות כי במקביל לפיקוד הפורמלי על הפלוגה, התפתחה בפלוגה למעשה מערכת פיקודית נפרדת של הוותיקים, אשר נטלה לעצמה סמכות לא לה להעניש את אלה שלא סרו למרותה, ולעיתים נעשה הדבר תוך שיתוף פעולה של חלק מהמפקדים בסגל הזוטר" (עמוד 92). ה'נהלים' שהיו מושרשים בפלוגה קבעו, דרך משל, כי בעת ש'וותיק' מתקלח אסור ל'צעיר' להיכנס למקלחות עד שה'וותיק' יצא; כי אסור ל'צעירים' להיכנס למועדון הפלוגה כלל; כי בחדר האוכל מקבלים ה'וותיקים' את האוכל בתחילה, אחריהם ה'צעירים', ולבסוף הקצינים; ועוד כהנה וכהנה 'נהלים', טקסים ותפקידי שׂררה בלתי מתקבלים על הדעת. בית הדין הביע גם את תחושתו כי "מערכת היחסים המעוותת שהתפתחה בפלוגה, באה לידי ביטוי גם ברמה המבצעית של הפלוגה, ובין היתר בליקויים שגילינו בפעילותם של חלק מהחיילים במהלך האירוע" (שם).

 

15.       התובע קיבל על עצמו את הפיקוד על הפלוגה הזו כאתגר. הוא היה נחוש להתמודד עם המציאות הזו ולשנותה. בתקופה הקצרה שפיקד על הפלוגה הדיח את 'מלך הפז"ם', ה'וותיק' בעל הסמכויות הרמות. הוא הורה על ביטולם של כמה מן ה'נהלים' המוזכרים. תגובתם של כמה מן ה'וותיקים' היתה מחאה חריפה נגד המ"פ (התובע), אך לא רק מחאה: כמה מהם השחיתו רכוש בפלוגה, איימו על אִמו של אחד מן הקצינים שנתפס בעיניהם כ'משת"פ' עם התובע, שברו את משקפיו של קצין אחר, הטילו את מימיהם על מיטתו, ועוד כיוצא באלו מעשי ונדליזם ועבריינות. אל מול התופעות הללו לא הרים התובע ידיים. הוא הוסיף לעשות כפי כוחו כדי להכניס את הפלוגה לתלם ולטעת בה נורמות מבצעיות, ערכיות וחברתיות נכונות.

 

16.       האירוע זכה להד בכלי התקשורת בישראל בו ביום. בהודעת דובר צה"ל שהוּצאה בביפר לכתבים נאמר כך: "כח צה"ל זיהה פלסטינית חשודה מתקרבת לעבר מוצב צה"ל, מרחק מאות מטרים מרפיח, תוך כדי שהיא נעה בשטח אסור לתנועת פלסטינים ומאופיין בפיגועים כנגד כוחותינו, כאשר היא נושאת עימה תיק. כוח צה"ל פתח לעברה באש והנ"ל זוהתה משליכה את תיקה ובורחת חזרה לשטח פלסטיני, במקביל נפתחה אש מהשטח הפלסטיני אל המוצב... הנערה החשודה נפגעה והתיק אשר חשוד כממוטען ייבדק על-ידי כוחות החבלה".

אמצעי התקשורת בחרו לשדר בנימה אחרת. כך במהדורת החדשות ששודרה באותו ערב בערוץ 2 נאמר מפי המגיש גדי סוקניק, כי "הטענה היתה שהחיילים חששו מפיגוע אבל מהר מאד התברר שהיא [המנוחה] היתה בדרך לבית הספר. בילקוט היו ספרים"; ובגוף הכתבה ציין הכּתב סלימאן א-שאפי, כי "הבוקר היא יצאה מביתה לכיוון בית הספר בדרך שהיא רגילה לעשות מדי יום יחד עם בני כיתתה. עדי ראייה סיפרו שלפתע נפתחה לעברה אש מעמדת צה"ל שניצבת על קו הגבול והיא נהרגה במקום".

 

17.       העיסוק הציבורי באירוע קיבל מימדים חדשים עם הכתבה שפורסמה על אודותיו בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום ו', 8.10.2004, שלושה ימים אחרי האירוע. כותרת הכתבה היתה "המ"פ רוקן מחסנית על גופת בת ה-13". צוטט שם, מפי חייל בפלוגה, כי "המ"פ יצא עם החפ"ק שלו... הוא הסתער לכיוון שלה לבד. הוא ירה בה שני כדורים, חזר אחורה לחפ"ק - ואז נתן לה צרור אוטומט... אין שום סיבה הגיונית למה שהוא עשה - לא לירות בה את שני הכדורים ובטוח לא את הצרור שאחרי. זה הדבר הכי מחליא שראיתי בשירות שלי..." ועוד ביטויים קשים כיוצא באלה. חייל אחר הוסיף "הוא פשוט רוקן עליה מחסנית וחזר לכיוון הכח". כעבור יומיים הוציא דובר צה"ל הודעה לעיתונות, בתשובה לשאלה, לאמֹר: "בצה"ל מודעים לכך שמדובר באירוע שתוצאותיו קשות. ההאשמות המיוחסות הינן כבדות ומחייבות סדרת תחקירים מקיפה ויסודית, אשר החלה אתמול, 09/10/04, בתחקיר מפקד הגדוד ותמשיך בתחקירי מפקד אוגדת עזה ואלוף פיקוד הדרום ותוצג לבסוף לרמטכ"ל" (נספח 7 לתצהיר דיין). באותו ערב שודרה במהדורת חדשות ערוץ 2 כתבה נוספת, אשר השמיעה "עדויות של חיילי המוצב ברפיח שטוענים כי המפקד שלהם וידא את הריגתה של ילדה פלסטינית...". הושמעו בה הדברים שצוטטו בכתבה הנ"ל מפי החיילים, כשקולם של החיילים עוּות כדי למנוע את זיהויים. לדברי הכתב שם, הרקע לאירוע היה כאשר "בשבוע שעבר טיילה אימאן אל האמס בת שלוש עשרה עם ילקוט ליד המוצב, והתקרבה בטעות לעמדת הש"ג".

 

18.       כעבור יומיים נוספים, ביום 12.10.2004, הודיע דובר צה"ל כי בעקבות התחקירים שנעשו "הוחלט כי מפקד הפלוגה... יושעה בשלב זה מתפקידו, זאת לאור כשלים שהתגלו בתפקודו במהלך האירוע". בינתיים נפתחה חקירה מטעם המשטרה הצבאית החוקרת. כתבה במוסף שבת של העיתון "ידיעות אחרונות" מיום 15.10.2004 הציגה לקוראים את תמליל השיחות עם החיילים במלואו, ציינה את המתח שבו נתונים היו חיילי המוצב ואת מערכת היחסים הבעייתית בפלוגה, ודחתה בזלזול את גירסת צה"ל לאירועים. ידיעה נוספת בעיתון 'ידיעות אחרונות', ביום 17.10.2004, סיפרה לקוראים כי "הרמטכ"ל מאמין למ"פ", וכי "קיבל את טענתו שלא ביצע וידוא הריגה", בעוד "חקירת מצ"ח בנושא נמשכת". על-פי הפרסומים, הציג הרמטכ"ל את גרסת המ"פ (התובע) גם בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ביום 12.10.2004, ודחה את הטענות שהועלו שם נגדו.

כללו של דבר, הפרשייה זכתה לעיסוק נרחב בכלי התקשורת, על-פי רוב בנימה עויינת ביותר כלפי התובע ואופן התנהגותו באירוע.

 

19.       ביום מעצרו של התובע הודיע דובר צה"ל כזאת: "חקירת המשטרה הצבאית... העלתה חשדות לפיהם הגירסה שהוצגה על-ידי מפקד הפלוגה בתחקיר לא היתה נכונה. מפקד הפלוגה נעצר הערב על-ידי המשטרה הצבאית ונתון בחקירה. הרמטכ"ל רואה בחומרה רבה את העניין. בתום החקירה ולפי ממצאיה יבחן הרמטכ"ל נקיטת צעדים נוספים".

גם לאחר שנעצר התובע הוסיפו להתפרסם כתבות בנושא בכלי התקשורת. במוסף '7 ימים' של העיתון 'ידיעות אחרונות' מיום 12.11.2004 פורסמה כתבה תחת הכותרת "וידוא הריגה? לא מכיר דבר כזה". בכתבה הזו הובאה בהרחבה גירסתו של התובע, וצוטטו דברים מפי אביו ומפיו שלו-עצמו, אף שבעדותו בתובענה דנן העיד כי לא התראיין לכתבה ההיא, לכל הפחות לא ביודעין. לצִדם, שבו וצוטטו דברי החיילים שפורסמו נגד התובע.

לבד מן הכתבות הללו פורסמו בכלי התקשורת מדי יום או יומיים דיווחים ופרשנויות על אודות הפרשה, על השעיית התובע, על חקירת מצ"ח, על הארכות מעצרו. תמונה של התובע מובל להארכת מעצר כשהוא כבול באזיקים פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 29.10.2004.

 

20.       התובע, לטענתו, נמנע בכל התקופה הזו מלמסור את גירסתו לכלי התקשורת. כך העיד: "אני היה לי עיקרון מתחילת המשפט, לא התראיינתי, ולא הלכתי לראיונות... גם סירבתי להתראיין אצל ידיעות אחרונות" (פרוטוקול מיום 28.9.08, עמוד 77). לגבי דברים שצוטטו כביכול מפיו בכלי התקשורת העיד כי ייתכן שהוצאו ממנו בעֹרמה, כשבן-שיחו מסתיר ממנו את עובדת היותו עיתונאי.

 

הכתבה

21.       על הרקע הזה שודרה הכתבה, כחודש וחצי לאחר האירוע, ביום 22.11.2004, שעות אחדות לאחר שהוגש כתב האישום נגד התובע לבית הדין הצבאי.

הכתבה שודרה בתכנית "עובדה עם אילנה דיין", על-ידי הנתבעת 2, טלעד, זכיינית הערוץ השני באותה עת (בינתיים באה בנעליה חברת 'קשת'). ערכה והגישה את הכתבה הנתבעת 1, ד"ר אילנה דיין.

טיבה של הכתבה ומהותה הם אשר עומדים במרכז המחלוקת שבין הצדדים. נקדים לדיון במחלוקת תיאור של הכתבה, תוך התייחסות ל'חוֹזי' (במלעיל) – התמונה הנראית – ול'שֶמע' – הקול הנשמע – שבכל שלב ושלב בה. אגב כך נחלקהּ לצורך הדיון למִקטעים. אולם תחילה נציג את שלושת המקורות העיקריים, חומרי הגלם שהיו בידי מערכת התכנית 'עובדה', שעל בסיסם נבנתה ונערכה הכתבה.

 

22.       הראשון הוא 'קלטת הפסקל'. הפסקל הוא אמצעי תצפית אלקטרוני אשר צפה אל סביבות המוצב. בקלטת הזו מתועד כל אשר נקלט בעינו של המכשיר הזה לגבי האירוע מתחילה ועד סוף, וכן גם קטע המתעד את לקיחת גופת המנוחה מהמקום. לבד מן הצילום, מתועד בקלטת הזו כל אשר נאמר ברשת הקשר הפלוגתית באותה עת. 'שעון רץ' המופיע בפינת המסך מאפשר מעקב אחר השתלשלות האירוע, כפי שהוא משתקף ברשת הקשר, באופן כרונולוגי ומדוייק.

המקור השני הוא 'קלטת הלקט', שבה קובצו יחדיו קטעים מתוך חקירתו של התובע במצ"ח. חקירתו כולה ארכה שעות וימים ותועדה בקלטות רבות. קלטת הלקט מכילה קטעים אחדים מתוכה, מִשכם הכולל כשעה וארבעים וחמש דקות. הקטעים הכלולים בה נבחרו על-פי שיקול דעתו של ה'מקור' שהדליף אותם באמצעות מתווכים לידי מערכת 'עובדה' ואילנה דיין. יש בקלטת הלקט, בעיקר, חקירה על אודות השאלה כמה ירה התובע בכל שלב משלבי האירוע, להיכן ובאיזו זווית; חקירה בשאלה האם לדעתו הרג את המנוחה, ומה משמעותו של 'וידוא נטרול'; חקירה לגבי גרסתו בעניין המעבר מירי שני הכדורים אל ירי הצרור; וחקירה על זווית הירי בעת ירי הצרור.

המקור השלישי הוא 'הקלטת הביתית'. זו קלטת וידאו שצולמה על-ידי אחד מחיילי המוצב באותה תקופה. מתועדים בה בעיקר קטעים מהווי הפלוגה, מן השגרה ומן הפעילות המבצעית. בתחילתה מצולמים חיילים באוטובוס בדרכם אל הבסיס או ממנו, מלהגים דברי ליצנות על השירות הצבאי, בהמשך מצולם חדר האוכל של הפלוגה ערוּך לקראת סעודת חג, ככל הנראה ראש השנה, אחר-כך מתועדים חיילים יורים צרורות ממקלע מא"ג במוצב וכן טיפול במקלע רימונים. מתועדים בה גם חיילים מן הפלוגה כשהם עומדים בסביבת חמ"ל המוצב, נערכים לקראת יציאה למארב, משוחחים על עניינים שונים, מצולם השק"ם הפלוגתי, הסוכה שנבנתה בחג הסוכות, ועוד כהנה וכהנה. לקראת סופה של 'הקלטת הביתית' ישנו קטע קצר מן האירוע עצמו, אשר צולם באחת העמדות, ומוקלט בו גם חלק מן הדיבור בקשר. בסופה של הקלטת מתועדים חיילים מן הפלוגה יושבים ומתנועעים לצלילי מוזיקה קִצבית באחד מחדריהם, במעין מסיבת ריקודים ספונטאנית.

משלושה אלה, בעיקר, נבנתה הכתבה. בנוסף להם נעשה שימוש בכמה קטעים בכתבה בצילומים אחרים, כאילוסטרציה וכהשלמה. אילנה דיין ליוותה את הכתבה בדברי קריינות.

 

23.       אֵלו הם חומרי הגלם, וכעת נעבור לתיאור הכתבה עצמה. בתחילת המִשדר, במסגרת הצגת שלוש הכתבות שעמדו לשידור באותו ערב, מודיעה אילנה דיין לצופים כי היא עתידה להציג בפניהם את "התמונות, הקולות והמסמכים, שצה"ל סירב לשחרר והגיעו אלינו רק בשעות האחרונות. האם בוצע וידוא הריגה בגופתה של ילדה בת 13 שנהרגה ליד רפיח? כך זה נשמע בזמן אמת, ברשת הקשר הצה"לית". החוזי בעת דבריה הוא של צילום בתי רפיח מן המוצב, ושל קטע מקלטת הפסקל המתעד את פינוי גופת המנוחה. בתכוּף לאחר מכן מובא קטע קצרצר מרשת הקשר, לאמֹר: "היא מאחורי המחפורת, מתה מפחד, הפגיעות היו ממש לידה, סנטימטר ממנה", כשהחוזי הוא של תמונת סריקת חולות מקלטת הפסקל; מייד לאחר מכן מוצג קטע מקלטת הלקט, שבה נראה התובע עומד בחדר החקירות ואומר "התקרבתי, בצעתי שני הכדורים וראיתי שאין ממנה יותר תזוזה"; ומייד עוד קטע מרשת הקשר, "רות, קבל קודקוד ווידא את ההריגה, הוא בדרך חזרה", עם חוזי מקלטת הפסקל של סריקת פאתי רפיח. דיין ממשיכה מייד ומודיעה כי "התמונות האלה, מייד תראו, לא משאירות כמעט פירור מהתחקיר המבצעי שבוצע בתוך הצבא".

את הקטע הזה נכנה להלן 'המבוא למִשדר'.

 

24.       הכתבה עצמה נפתחת בקטע של שידור חי מן האולפן. אילנה דיין מציינת כי "היום הוגש כתב אישום נגד המ"פ מגבעתי בפרשת ווידוא ההריגה של הילדה איימן אל האמס, בת ה- 13, ליד רפיח. "יש להניח" היא מוסיפה, "שהתביעה הצבאית תגיש לבית המשפט גם את המסמך הזה, שחושף לראשונה שמפקדים בכירים בצה"ל פשוט לא מאמינים לתחקירים שלהם עצמם". או אז מוצג על המסך מסמך של המשטרה הצבאית, ומייד מודגשת כותרתו: "ספקות בדבר מהימנות הפרטים שנמסרו בתחקירים המבצעיים". דיין ממשיכה ומסבירה כי בתוך המסמך הזה שחובר במצ"ח דרום ישנם "ציטוטים משיחות שעשו החוקרים גם עם מח"ט גבעתי... שמספר על קצין צעיר שהודה בפניו ששיקר בתחקיר של אירוע וידוא ההריגה, משום שהוא פוחד מסרן ר', המ"פ". על המסך מוצג בהגדלה קטע גזור מתוך המסמך ולבסוף מוצגות באותיות-ענק המילים "שהינו פוחד מסרן ר'". דיין מוסיפה: "גם מפקד הגדוד... אומר במפורש, הועלו פרטים שונים בתחקירים השונים כל פעם כשהועלה הדרג הפיקודי שתיחקר", והמשפט הזה, מתוך המסמך, מוצג אז גם כן בהגדלה על המסך. דיין ממשיכה: "יש לו ספק אם התחקירים האלה מדוייקים ואמיתיים. והסמג"ד גם הוא אומר במילים פשוטות שהפרטים שנמסרו לו בשטח שונים במעט מן הפרטים שנמסרו בתחקירים המבצעיים". גם המשפט הזה מוצג על המסך באופן דומה.

 

25.       את הקטע הזה חותמים דברי קריינות של אילנה דיין: "אז עכשיו גם המפקדים בשטח מודים: התחקיר המבצעי כשל. צה"ל לא ידע לברר את האמת על מה שקרה שם ליד מוצב גירית בבוקר שבו נורתה למוות הילדה איימאן שהלכה שם עם תיק בית-ספר על הגב". דיין מוסיפה: "מה שעולה מתוך חומרי החקירה, שהגיעו לידי עורך המשנה שלנו אבי זילברברג, הוא די ברור מבחינת העובדות". כאן עוברת דיין ומתארת את הרקע לאירוע, מבחינת מצבם התודעתי של החיילים: "ברור גם שהסיטואציה שם עצבנית מלכתחילה: שומעים בקשר שהחיילים חוששים מאפשרות שהילדה נושאת מטען, או שנשלחה כפיתיון כדי למשוך אותם אל מחוץ למוצב". דברי הקריינות של הפתיחה נחתמים כך: "אבל, מה שמטריד באמת, הוא מה שקורה במהלך התקרית עצמה. אחרי שרשת הקשר מדווחת שמדובר בילדה קטנה, כל המוצב ממשיך לירות עליה, והמ"פ מסתער עליה, וממשיך לירות, גם אחרי שנהרגה".

הקטע הזה יכונה הפתיח לכתבה, והוא נבדל מן הכתבה עצמה בהשמעת האות המוזיקלי של התכנית ובהקרנת הכותרת לכתבה: "קבל וידוא הריגה".

 

26.       מכאן והלאה משודרת הכתבה המוקלטת. היא נפתחת בהצגת צילומים מקלטת הפסקל, של סריקת אזור המוצב ובתי רפיח. השֶמע הוא מתוך רשת הקשר. החייל בש"ג נשמע כשהוא קורא לחמ"ל, "קבל זיהינו ערבייה כמאה מטר מתחת למוצב באזור השער רק"ם, רחבת הרק"ם [בכתוביות נכתב בטעות 'חוות הרק"ם' – נ' ס']", וכשהחמ"ל מבקשוֹ לחזור על כך הוא קורא, הפעם בקול מבוהל משהו, "קבל, זיהיתי הולכת על שתיים, מאה מטר מהמוצב". החמ"ל פונה לעת"ף והלה מודיע כי גם הוא מזהה: "חיובי זה ילדה קטנה, היא רצה כרגע במגמה מזרחה". החוזי בשלב זה הוא של תמונות סריקת שטח ובתים מתוך קלטת הפסקל, ובצבע אדום מופיעה הכתובית "בלעדי. רשת הקשר במוצב".

הקטע הזה יכונה קטע א'.

 

27.       כאן נפתח קטע קריינות מפיה של אילנה דיין: "בווידאו הצהל"י מסומנת השעה המדויקת. ב-06:48 מזהה הש"ג של מוצב גירית דמות שנעה לכיוון הבסיס". החוזי המוצג ברקע דבריה הוא תמונת סריקה של שטח ומבנים מקלטת הפסקל. דיין מוסיפה ואומרת: "היא במרחק של כמאה מטר מהמוצב", והחוזי המוצג הוא משקפת גדולה הנעה בסריקה, מתוך עמדה במוצב, צופה אל עבר בתים אשר נראים קרובים. מייד לאחר מכן מושמעת שוב רשת הקשר, והחוזי הוא של תמונות סריקה. החמ"ל נשמע שואל "מה מיקומה", ונענה על-ידי העת"ף "היא נמצאת כרגע צפונית למשה [הכוונה למוצב; בכתוביות המלוות את הכתבה נכתב בטעות 'מורשה' במקום 'משה' – נ' ס'], מיקום ממש לא תקין".

הקטע הזה יכונה קטע ב'.

 

28.       כעת נשמעת שוב אילנה דיין בקולה: "זה הנתון המכריע כרגע. הדמות שזוהתה מתקרבת למרחק כ- 70 מטר מהמוצב. מבחינת החיילים, מרגע שנכנסה לאב"ם – האזור הבלתי מורשה – מותר להם לירות לעברה על מנת לפגוע". החוזי המלווה את דבריה הוא מתוך הקלטת הביתית, של תצפית לעבר בתי רפיח מתוך עמדה שבמרכזה כלי נשק. אילנה דיין ממשיכה: "בשלב הזה מוקפצת כיתת הכוננות. כולם עולים לעמדות ומתחילים לירות". החוזי הוא של מקלע מא"ג, ואת סיום דבריה של דיין מלווה ירי של צרורות אחדים מן המא"ג. אילנה דיין: "את התמונות האלה מצלם אחד הלוחמים, בתוך עמדת הירי". על המסך נראים חיילים עסוקים בהכנת מקלע רימונים לירי, כשהאחד אומר לחברו "יאללה תן אש!" בעוד חברו דורך את המקלע. ברקע ממשיכים להישמע צרורות של מקלע. המצלמה מתרחקת קמעא, עד שנראית העמדה כולה, כשבמרכזה מקלע הרימונים. אילנה דיין: "אחרי מכת האש הראשונה היא מתחילה לברוח". או אז נשמעים החיילים המטפלים במקלע הרימונים מגדפים את החייל היורה במא"ג, ואף שאינם יודעים את זהותו הם מפטירים כי "הוא ינקה את המא"ג".

רשת הקשר נשמעת שוב. עמדת התצפית מדווחת "כרגע מאחורי מחפורת. 250 קצרים מהמכלאות. ממשיכה לרוץ לכיוון מזרח. הפגיעות ממש בצמוד אליה". החמ"ל שואל "מדובר בילדה, מתחת לגיל 10?" ותשובת החייל שבתצפית היא "ילדה, בת 10 בערך". התמונות ברקע הן שכונה של רפיח ובה בתים הרוסים, ולאחר מכן תמונות של סריקת שטח מתוך קלטת הפסקל.

את הקטע הזה כולו נכנה קטע ג'.

 

29.       אז מוצגת תמונתה של המנוחה. היא נראית ילדה צעירה, לבושה חולצה לבנה וסיכה עם פרח לבן לראשה. קולה של אילנה דיין נשמע: "שלוש דקות אחרי הזיהוי הראשוני, עמדת התצפית מדווחת לראשונה בקשר שמדובר בילדה קטנה. זו היתה אימאן אל האמס, בת שלוש-עשרה, משכונת תל-סולטאן, שהייתה בדרך לבית הספר".

            מייד לאחר מכן מוצגים שוב קטעים מקלטת הפסקל, של סריקת שטח חולי, ונשמעת רשת הקשר. התצפית מדווחת כי "היא מאחורי המחפורת, מתה מפחד, הפגיעות ממש היו לידה. סנטימטר ממנה". המא"ג נראה שוב בירי של צרורות רבים וארוכים למרחק, לכיוון בתי רפיח. נשמעים היטב צלילי התרמילים וחוליות השרשיר הנופלים ארצה, בקשר נשמע מישהו קורא לאחר להתקדם "עוד מטר קדימה", ומוצגת הכתובית "בלעדי - צולם ע"י אחד הלוחמים בפלוגה". החייל היורה במא"ג לבוש מדים בלבד, ללא אפוד או קסדה. ירי המא"ג נמשך, בצרורות ארוכים, עד שמתחלף בדיווח מרשת הקשר, לאמר: "כרגע מסתערים עליה פה הכוחות שלנו. הם ממש שבעים קצרים ממנה". החמ"ל שואל את התצפית אם חיילי החפ"ק יצאו החוצה ונענה שאמנם כן, וקול נוסף מוסיף כי היוצאים החוצה הם "קודקוד, משנה, החפ"ק שלו, ו-1א 1ב".  על רקע הדברים שבקשר נראית שוב תמונה של סריקת שטח מקלטת הפסקל.

זהו קטע ד'.

 

30.       כאן חוזרת קריינות של אילנה דיין: "השעה 6:52, הקודקוד שעליו מדברים בקשר הוא ר', מפקד הפלוגה". החוזי הוא של ארבעה ג'יפים ממוגנים נוסעים בשיירה לאורך גדר תייל. "דקה קודם העיר אותו החובש בבעיטה. ר' שם על עצמו שכפ"ץ של מישהו אחר..." – החוזי הוא של קנה מקלע מא"ג סורק בתים קרובים מתוך עמדה מוגנת היטב  – "... ורץ אל מחוץ למוצב ..." – תמונת ג'יפ ממוגן בנסיעה – "...מבחינתו, הוא מסתער לעבר מחבל שחדר פנימה". על מחצית המסך תמונת ג'יפ בנסיעה ועל המחצית השנייה תמונת התובע לבוש מדים פוסע לעבר מכונה לממכר פחיות שתיה. "התמונה ברשת הקשר בשלב הזה כבר שונה לגמרי" – שוב על מחצית המסך, תמונת התובע כשהוא בהליכה, בעוד על המחצית השנייה תמונת נסיעת הג'יפ. נשמעת הקלטת רשת הקשר, כשברקע תמונות סריקת שטח של הפסקל. התצפית מדווחת "נראה לי שאחת העמדות הורידה אותה". החמ"ל משיב "מה, ראית פגיעה שלה? היא נפלה?" והתצפית משיבה "היא נפלה, כרגע היא לא זזה גם". החמ"ל פונה אל "כספיתון קודקוד ספרד", שזהו קַשָּׁר המ"פ – הקשר של התובע – ושואל האם "קיבלת שכנראה הילדה נפלה, נפגעה?" ונענה "קבל, אנחנו ביצענו עליה. כן, כנראה היא נפגעה" [על-פי הכתוביות המלוות את הקטע הזה המשיב היה קַשָּׁר המ"פ, אולם למעשה, כעולה מתצהירו של התובע, לא הקַשָּׁר השיב כאן אלא אחד מחיילי הש"ג שיצא מן המוצב ביחד עם התובע]. 

            זהו קטע ה'.

 

31.       החוזי כעת הוא של חייל בתוך נגמ"ש המצולם מאחור, כשהוא אוחז בשפופרת דיבור של מכשיר קשר, ולצִדו חיילים נוספים חבושים בקסדות. דיין: "מכאן והלאה התקשורת ברשת היא בין החמ"ל במוצב לבין ר' המ"פ. זה אולי התיעוד המדוייק ביותר של מה שקרה שם. ר' מדווח כאן בזמן אמת על כל צעד שלו בשטח, מרחק של מטרים מהילדה, שכבר מוטלת על הקרקע". ואז נשמע קולו של התובע ברשת הקשר, כשהכתובית מציינת כי הדובר הוא המ"פ: "אני ועוד גפרור, מתקרבים עוד יותר, קדימה, לוודא את ההריגה. תהיה בחיפוי". דיין ממשיכה ומקריינת: "תוך ימים יהפוך אירוע מותה של הילדה אימאן לפרשת המ"פ ווידוא ההריגה. אבל הפרשה הזו תסתבך באמת ברגע שחיילים מתוך הפלוגה יחליטו לספר מה ראו שם". החוזי הוא של שני גזרי-עיתון הנושאים כותרות: "כשהש.ג. הבחין בילדה כל הלחץ התפוצץ"; ולאחר מכן "כתב אישום נגד המ"פ: וידא הריגה", ומייד מובאת הקלטה של חייל המספר כביכול על האירוע תוך עיוות קולו: "ואז המ"פ שלנו הסתער עליה כאילו, ונתן לה שני כדורים, וידוא הריגה, חזר אחורה, ואז לא יודע מה קרה כאילו מה הוא החליט, חזר אליה ונתן לה צרור אוטומט, וכאילו, זהו". החוזי הוא של חיילים אשר נעים בתוך המוצב בלילה, ולאחר מכן תמונות באמצעי ראיית לילה של חיילים מכוונים כלי נשק מתוך עמדה, תוך שמצויין, בכתוביות, כי הדובר הוא חייל בפלוגה, במוצב ברפיח, בשיחה עם כתב 'ידיעות אחרונות', וכי למצולמים אין קשר לכתבה.

זהו קטע ו'.

 

32.       כעת עוברת הכתבה לעסוק במה שהתרחש לאחר האירוע. דיין: "עשרה ימים אחרי האירוע צה"ל סוגר תחקיר מבצעי שיש בו הכל חוץ מעובדות אמת. המ"פ יוצא נקי לגמרי, הרמטכ"ל נותן בו אמון מלא". החוזי הוא של בתים אשר מגגותיהם משוגרים זיקוקי-די-נור, ואזרחים עוברי אורח מביטים לעברם. כעת מובא ציטוט מדברי הרמטכ"ל בקריינות של קול גברי (עד ההגנה מר רוני דניאל): "אני מקבל לעת עתה את גרסת המ"פ. לא היה וידוא הריגה. טפלו עליו אשמות שלא הוכחו". החוזי הוא של הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה יעלון, פוסע חבוש בקסדה ולבוש בשכפ"ץ בתוך פמליה של בכירי צה"ל נוספים. אילנה דיין נשמעת: "ואז ר' נעצר, ומובא לחקירה במצ"ח", ומוקרנת תמונה של התובע במדים, בכניסה למבנה שעל דלתו כתוב 'הסנגוריה הצבאית'.

            כעת מופיע קטע מתוך קלטת הלקט, שבו נראה התובע יושב בחדר החקירות, ומושמע קטע בקולו של התובע מתוך רשת הקשר: "קבל תמונת מצב. ביצענו אש והרגנו אותה. יש לה... לבשה מכנסיים, ג'ינס וגופיה, חולצה. כמו כן היתה עם כפייה על הראש. אני גם וידאתי את ההריגה. עבור". לקראת סוף הקטע הזה משתנה החוזי, ונראית סריקת שטח מתוך קלטת הפסקל. התמונה מתחלפת ומוקרן קטע אחר מתוך החקירה בקלטת הלקט, שבו נראה ונשמע התובע יושב ומדבר: "וכשאני הגעתי, ובצעתי את שני הכדורים, לא ראיתי שום תזוזה אחרי שני הכדורים שביצעתי. מבחינתי ניטרלתי את זה". החוקר שואל אותו: "מבחינתך, היא היתה הרוגה אחרי שני הכדורים?" והתובע משיב "רק אחרי שני הכדורים שלי יכלתי להגיד באופן מלא, כנראה היא הרוגה. לא יודע מה, יכול... 20 שניות אחרי שעזבתי אותה היה לה עוד נשימה שהיא נשמה" [לפי נימת הדברים, הכוונה היא שהתובע אינו יכול להעיד בוודאות שאז אמנם מתה, כי ייתכן שעוד הראתה אותות חיים כלשהם בסמוך לאחר הירי הזה, אולם לדעתו אין לכך משמעות – נ' ס'].

            הקטע הזה ייקרא קטע ז'.

 

33.       לאחר מכן מוקרן הקטע מתוך הקלטת הביתית שצולם בעת האירוע עצמו, באחת העמדות. נראים שם חיילים עטויי אפודים וקסדות, ברקע הכתובית "צולם ע"י אחד הלוחמים בפלוגה", וכך הם אומרים: "ווי, איך שהוא ריסס אותה מטווח אפס..."; "לא, אני לא רואה אותה, אפשר לראות את המצלמה?"; "תראה לנו רגע את המצלמה". לאחר מכן נראית לרגע קצר תעלת קשר במוצב, מתוך הקלטת הביתית, ומייד אחר-כך חיילים מן הפלוגה יושבים בחדרם ונעים לצלילי מוזיקה קצבית שנשמעת כמעין מסיבת ריקודים מאולתרת, מחייכים, מאושרים ונינוחים, אחד מהם מסמן באצבעות שתי ידיו 'וי' למצלמה, אחרים מנופפים בידיהם או מצביעים לכיוון המצלמה. אילנה דיין: "התמונות האלה מופיעות מייד אחרי אירוע הירי על קלטת הוידאו שצילמו חיילי המוצב. משהו בפלוגה המסייעת של גדוד שקד התחיל להשתבש מזמן". כאן מסתיימת הצגת צילומי המסיבה, והחוזי הוא של חיילים העומדים לבושים בתלבושת קרבית ליד החמ"ל. דיין: "בבוקר שבו נהרגה הילדה איימן בעצם מתפרץ סיר הלחץ שבתוכו פועלת הפלוגה של ר'" – החיילים שליד החמ"ל מסמנים באצבעות ידיהם סימן 'וי' או מנופפים לשלום – "הוא בסך הכל חודשיים בתפקיד המ"פ אבל הוא מתקשה להשתלט על האנשים". החוזי מתחלף לתמונת חיילים היושבים בעמדת החמ"ל, מחייכים, גם כן תמונות מן הקלטת הביתית, ודיין מוסיפה "בשלב מסויים נשקלה אצל המג"ד ואצל מח"ט גבעתי האפשרות להדיח אותו".

            זהו קטע ח'.

 

34.       הכתבה ממשיכה לעסוק במציאות החיים בפלוגה ובנורמות הבעייתיות שקנו בה שביתה. מוצג קטע מתוך הקלטת הביתית, ובו חייל בפלוגה, כשמכשיר קשר על גבו, מספר למצלמה: "שימו לב. יש התראה על חדירה למוצב שלנו, והחבר'ה לא ישנים במגורים שלהם, אז הם ישנים בחדר-אוכל". המצלמה נכנסת בעקבות החייל אל חדר גדול ובו מסודרות מיטות רבות. דיין נשמעת בדברי קריינות: "זאת פלוגה לחוצה, עם עומסי עבודה מטורפים" – כאן נראה קטע קצר מן הקלטת הביתית ובו חייל מצלם במצלמתו האישית – "ור' הוא מ"פ תובעני שמנסה לשבור מסורת" – תמונה של דגל הפלוגה תלוי על קיר. "רואים את זה בקטעי ההווי שמצלמים החיילים", ומכאן והלאה קטע מן הקלטת הביתית המצולם בתוך חדר האוכל. אחד החיילים שם נשאל "יש לך משהו להגיד?", והוא משיב "עוד 25 יום גם אני לא אהיה בצה"ל" עם תוספת של גידוף שהנייר איננו סובל. חברו מחרה-מחזיק אחריו "אני עוד שנה כמעט". דיין ממשיכה: "הוותיקים מצפים לזכויות יתר, החדשים טוחנים שמירות, והמ"פ הקשוח יודע שיש חיילים שמחפשים אותו". החוזי הוא של צילומים מתוך חדרי המגורים, מן הקלטת הביתית. "כשהם רואים אותו יורה לכיוון גופתה של ילדה קטנה, הם בטוחים שביצע וידוא הריגה. אבל לא בטוח שהסיפור הזה היה יוצא החוצה" – וכאן עובר החוזי לצילומים של החיילים באוטובוס בדרכם הביתה או ממנו, מתוך הקלטת הביתית – "לולא מצב היחסים בתוך הפלוגה".

            כעת נשמעים החיילים המשוחחים באוטובוס: "מה דעתך על ערבים שמשרתים בצה"ל? ספר מה שאמרת לנו מקודם". "דעתי על ערבים שמשרתים בצה"ל זה..." וכאן מעווה החייל את פניו לפרצוף מגוחך. חברו מגיב במבוכה "שתבינו, שתבינו, שזה החברים שלי בצה"ל. זה מה שקורה אחרי שלוש שנים שמשרתים..." – "...אתה נהיה מטומטם", משלים הראשון, וכאן בא שוב עיווי פנים אווילי.

            הקטע הזה נכנהו קטע ט'.

 

35.       לאחר מכן מוצג שוב קטע ארוך מקלטת הלקט, ובו נראה ונשמע התובע בחקירתו במצ"ח: "מישהו מדוייק, מישהו הראשון שפגע בה, אי אפשר לדעת. למרות שאני אומר לך, אחרי האירוע, בהתחלה, כולם סיפחו את ההצלחה בשבילם. כאילו הם פגעו בה".

כאן נעצר שידור הכתבה בשל יציאה לפרסומות. קודם לכן מכריזה אילנה דיין: "אחרי הפרסומות – סוף חייה הקצרים של איימן אל האמס", על רקע תמונות מקלטת הפסקל המתעדות את פינוי גופתה, ואז נשמע קולו של התובע ברשת הקשר "כאן קודקוד, כל מי שנע, זז במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו", כשכתוביות מוגדלות של הטקסט הזה מוצגות, והתמונה מתחלפת לרגע לתצלום של בתים קרובים מבעד לרשת-הסוואה של עמדה.

            לאחר הפרסומות חוזרת אילנה דיין בקריינות מן האולפן: "קודם כל לחלק השני של סיפור וידוא ההריגה. יכול להיות שהקטע הזה, מתוך החקירה במצ"ח, ממחיש יותר מכל את הלך הרוח של המ"פ שירה". כאן חוזרת לשידור הכתבה המוקלטת, ושוב מוצג קטע מקלטת הלקט של חקירת התובע. התובע נראה עומד מלוא קומתו בחדר החקירות ואומר כך: "מה אתה עושה בתור מ"פ, או בתור מפקד, או בתור חייל? ככה מלמדים אותך, וככה צריך להיות. שאתה תיצור כמה שיותר מגע עם הדמות הזאת, כדי לנטרל את האיום. בשפה אחרת, בקשר – 'וידוא הריגה'. בשפה שאני נמצא על הסוללה, אני הולך לנטרל את האיום. איך אני מנטרל את האיום? אם אני יכול לדעת באופן מלא, שמי ששוכב שמה, המחבל ששוכב שמה, מת, והוא לא יכול לעשות שום דבר, הוא לא יבצע ירי נ"ט, לא לברוח, לא לזחול, ולא לעשות, לא לקום להפעיל מתג הפעלה, בסדר? ולא להילחם בי, בסדר? אז אני יוצא לקראת הסתערות אליו, ועצם העובדה, ההתנהגות שלי בשטח, שפתחתי חיפוי מהמוצב; וירי מהמוצב; וההתקדמות שלי אליה לא היתה התקדמות של להגיד לה שלום ולהסתכל עליה. אני טמבל? אז אני אומר לס' שלי..." כאן משוסע התובע על-ידי החוקר אשר שואלוֹ "התקדמת בשביל לנטרל אותה?" והתובע משיב "בטח!". החוקר מקשה – "בשביל לוודא הריגה שלה?", והתובע משיב "בשפה שאתה רוצה להבין אותה...", אולם החוקר מתעקש: "בשפה שלך!", והתובע משיב נחרצות "כן!".

 

36.       דיין חוזרת לדברי קריינות, מצולמת באולפן: "מילולית הוא מודה בווידוא הריגה, מהותית הוא כאילו לא מבין מה רוצים ממנו. יכול להיות שדווקא החקירה האמיתית במצ"ח ממחישה את עיקר הבעיה: מבחינת הקצין החוקרים האלה לא מחוברים למציאות שלו. בשלב הזה, אגב, הם מנסים להבין מה קורה אחרי שירה את שתי היריות בילדה, הוא הולך אחורה, חוזר לכיוון שלה, ויורה עוד צרור. עכשיו החוקרים מבררים באיזו זווית בדיוק כיוון את הנשק, כשהיה במרחק של מטר או שניים מן הילדה". שוב מוקרן קטע מקלטת הלקט, הפעם נראה בו התובע מדגים כיצד החזיק את הנשק, באמצעות מטאטא. התובע מפנה אותו כלפי מטה בזווית של 45 מעלות, ואומר "אני מעריך שזה ככה זה היה". מייד מתחלפת התמונה ונראה חוקר מחזיק ברובה מקביל לקרקע, כשהתובע היושב לידו מעצב את זווית הנשק. התובע נראה קם, מחזיק את הנשק בעצמו, ואומר "לא היה ירי ככה", כשהוא מפנה את קנה הנשק כלפי הקרקע. הוא ממשיך "אז אני הולך בטיסה, מסתכל, יורה ככה, ככה, ככה, לא זוכר", כשבכל פעם הוא מחזיק את הנשק באופן אחר, באופן כללי מקביל לקרקע, ושב ומצהיר "לא היה ירי ככה" – נשקו מכוון כלפי הקרקע – "אין מצב. לא היה ירי. לא היה". הקטע הזה נמשך כשהתובע נראה שוב עם הנשק ואומר "אני לא יכול להגיד לך בדיוק מה הזווית. שים לב...". כאן קוטע אותו החוקר ומרחיק את המחסנית המחוברת לרובה, והתובע ממשיך: "שים לב, כשאתה חוזר ואתה יורה" – והתובע נראה מדגים ירי – "אתה יודע איפה אתה פוגע?" חוקר אחר מקשה עליו "אבל אם אתה גם עדיין לא יודע – אתה לא פוגע עדיין למרחק של מטר לפי הזווית שאתה מחזיק את הנשק!", והתובע מרים שוב את נשקו ומדגים "ככה, בסדר?". החוקר אינו מרפה – "גם לא, אתה לא יורה למטר, סליחה, אנחנו מראים את זה בפעם אני לא יודע כמה..." והתובע קוטע אותו: "חבר'ה, חבר'ה, עוד פעם, אני לא יודע מה המטרה מהשאלה הזאת".

            את הקטע הזה כולו נכנה קטע י'.

 

37.       לאחר מכן מוצג קטע אחר מקלטת הלקט, שבו נראה התובע מדגים לחוקריו דבר-מה באמצעות חפצים על הרצפה, ונשמעת קריינותה של אילנה דיין: "מי שמכיר את ר' מדבר על השרוולים שלו, שמופשלים גבוה חושפים שרירים. הוא בן 25, מכפר דרוזי בגליל. ר' הלך לצה"ל כדי לעשות קריירה קרבית. התנדב לאגוז. אחר כך היה בסיירת גולני. לא מזמן לקח מקום ראשון בתחרות כושר קרבי, משאיר מאחור את המתחרה מסיירת מטכ"ל".

            קטע נוסף מתוך קלטת הלקט מוצג, מחדר החקירות, והתובע נראה בו יושב ואומר כך: "בצבא, אני למדתי, לפחות, בכל איום שיש כמה שיותר מהר תיצור איתו מגע. יש מחבל – כמה שיותר מהר תיצור איתו מגע. לפעמים עולה לך בחיים שלך. יש ס' מ"פ, ומ"פ... מה עשו? יצאו. אמרו להם שיש מחבל, יצאו ישר לשמה. בסדר? בסדר. קיבלו 2 כדורים, אבל קיבלו צל"ש על זה. בסדר? אני קיבלתי את הטר"ש ממכם, ועם הצדק, אני אקבל רק את האמת". בהמשך מוקרן קטע אחר, באותה פוזיציה, ובו פותח החוקר בשאלה: "הרגת אותה?" והתובע מכתיב לו תשובה: "אני מאמין, בשני הכדורים האלה, ניטרלתי האיום". החוקר מקשה עליו: "מה זה נטרלתי האיום? דבר עברית! הרגת אותה?", והתובע משיב: "אז העברית בשטח נקראת 'נטרלתי האיום'". החוקר אינו מרפה: "בסדר, מה זה אומר נטרלתי?" ותשובת התובע: "אני לא יכול להגיד גם כשהיא... בּא נגיד, ידעתי שסכנה הלכה, ברגע שאני ביצעתי שני כדורים לשם".

            זהו קטע י"א.

 

38.       בהמשך מוקרנות שוב תמונות של סריקת שטח מקלטת הפסקל, ודיין נשמעת בקולה: "ההקלטה של רשת הקשר מסתיימת בשעה 7:23, במילים האלה שמשום-מה דחוף למ"פ לשדר עכשיו לחמ"ל". ואז נשמעת שוב ההקלטה בקשר בקולו של התובע: "כאן קודקוד. כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו. עבור".

            לאחר מכן מוצגות תמונות נוספות מקלטת הפסקל, המתעדות את מציאת גופת המנוחה ולקיחתה על גבי אלונקה. ברקע נשמע קולה של אילנה דיין: "חולפות למעלה משעתיים עד שצוות האמבולנס הפלשתיני מעיז להתקרב, כדי לפנות את גופתה של ילדה בת שלוש-עשרה, שהיתה בדרך לבית הספר". בשעה שעל המסך נראית העמסת הגופה על האלונקה ועטיפתה בשמיכה לבנה, נשמעת הקלטת רשת הקשר, המתעדת דיווח מהתצפית: "מדובר בתלמידה, היא היתה עם מדים של בית-ספר, עם מטפחת לבנה על הראש. זה ילדה בת עשר, שתיים-עשרה". " – רות. קודקוד ספרד". " – כאן ארבע, היישר". " – עת"ף".

זהו קטע י"ב, החותם את הכתבה המוקלטת.

 

39.       לאחר מכן נראית שוב אילנה דיין באולפן, בקטע שנכנהו קטע הסיום. כזאת היא אומרת: "עכשיו התגובות. דובר צה"ל מוסר, משפטו של המ"פ מתנהל בימים אלה בבית דין צבאי, אין מקום לפתוח במקביל במשפט ציבורי טלוויזיוני, תוך הצגת חלקי ראיות מתוך המכלול. יסודיותו של התחקיר המבצעי, אומרת דוברת צה"ל, היא זו שהציפה והעלתה אותם סימני שאלה גם במקרה הזה, גם לפתיחת חקירת מצ"ח, חקירה שהובילה למעצר המ"פ, הגשת כתב אישום, ופתיחת המשפט בבית הדין הצבאי. ראוי להדגיש, אומרת הדוברת, כי גם הרמטכ"ל, בעת שהוצג בפניו תחקיר האירוע, הדגיש, שגירסתו של המ"פ מתקבלת באופן מסוייג ובכפוף לתוצאות חקירת מצ"ח. צה"ל מתייחס בחומרה רבה לאותם מקרים חריגים בהם מתקיים חשד לחוסר אמינות התחקיר המבצעי. ברגע שיש חשד כזה נפתחת חקירה בערוצים פליליים, כפי שנעשה גם במקרה הנדון". לאחר מכן מצטטת אילנה דיין תגובה של לאה צמל, עורכת הדין של משפחת אל-האמס: "המשפחה תובעת להעמיד לדין את כל החיילים שלקחו חלק בירי לעבר בתם. היא אומרת שתשקול פניה לבית הדין הבינ"ל בהאג, אם לא ייעשה הדבר". לבסוף מציינת אילנה דיין, כי "המ"פ עצמו לא קיבל אישור בשלב הזה להתראיין למרות שביקשנו לקיים ראיון גם איתו". 

 

40.       זוהי הכתבה. מטעמים מובנים הארכנו בּתֵאורהּ לפרטיה. טוב מראה עיניים ומשמע אוזניים מתֵאור ארכני ומפורט, אך אלה הם – המילים והמשפטים – האמצעים שברשותנו, חרף מוּגבּלוּתם ביחס לכתבה עצמה. מומלץ לשוב ולצפות בכתבה עובר לקריאת פסק הדין.

 

אתנחתא

41.       ביום 15.11.2005 ניתנה הכרעת הדין מאת בית הדין הצבאי, המזכה את התובע מכל אשמה.

            בית הדין קבע ממצאים עובדתיים בנוגע לאירועי בוקרו של יום 5.10.2004 במוצב גירית, ובנוגע להתנהלות התובע ופקודיו לאחר מכן בתחקירים. בית הדין מצא, ביחס לעדויותיהם של החיילים שסיפרו כי ראו את התובע יורה לעבר גופת המנוחה, כי שקר הן. בית הדין נתן אֵמון מלא בעדותו של התובע. הוא קבע בין היתר כי התנהגותו ופעולותיו היו סבירות מבחינה מבצעית, ערכית ומשפטית, על רקע נסיבות האירוע. בית הדין מצא גם כשלים חמורים בהתנהלות מערכת התביעה הצבאית.

            "לאחר מסע ארוך ומפרך שנמשך חודשים ארוכים", קבעו שלושת שופטי ההרכב פה אחד, "החלטנו בסופו של יום לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בחמשת פרטי האישום שבכתב האישום".

 

עיקרי התביעה

42.       התובע טוען כי יש בה בכתבה הזו לשון הרע נגדו.

            הוא סבור כי יש בכתבה משום חריצת דין כלפיו. היא מציגה אותו, לטענתו, כ"חיית אדם, מפלצת במדים, המסתערת על ילדה תמימה שתעתה בדרכה לבית הספר, כשהוא מוגן בתוך נגמ"ש, כשבמקביל חייליו, חיות אדם גם הם, יורים עליה צרורות ממקלעים כבדים וחוגגים את מותה בשתייה וריקודים מיד לאחר מכן" (סעיף 85 לכתב התביעה). לשיטתו, נעשתה הכתבה על-ידי "עריכה מגמתית של חומר החקירה הגולמי שהודלף" (סעיף 45 לכתב התביעה), והנתבעות "הציגו גירסה חד-צדדית של האירוע... באמצעות זיוף ושיבוש, וחרצו את דינו של התובע בדרך מתוחכמת של הונאה ורמייה... הכל כדי להעלות את אחוזי הצפייה בתוכנית וליצור סערה תקשורתית" (סעיף 87 לכתב התביעה). "מטרת הנתבעות, בפרסום הכתבה באופן שפורסמה היתה אחת: לייצר סנסציה כדי להשיג אחוזי צפייה גבוהים לאורך זמן" (סעיף 11 לכתב התביעה). הנרטיב שהכתבה באה להציג, לטענת התובע, הוא של "ילדה קטנה ותמימה" אשר "תעתה בדרך לבית הספר ולרוע מזלה פגשה בה פלוגה רצחנית וצמאת דם בפיקודו של התובע" (סעיף 48 לכתב התביעה). התובע מעלה אף את האפשרות כי הכתבה "באה לשרת אג'נדה אישית נסתרת של מי מן העוסקים במלאכה" (סעיף 12 לכתב התביעה).

 

43.       המבוא למִשדר, הפתיח לכתבה, והכתבה עצמה על כל קטעיה – כל אלה הוציאו לטענת התובע את דיבתו רעה, ולפיכך קמה לו עילת תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק). פרסומם עלול היה, לשיטתו, ובהתאם ללשונו של סעיף 1 לחוק, לפגוע במִשׂרתו הציבורית כקצין צבא ובמעמדו בסביבתו ובעדה הדרוזית. בפרסום הדברים, אליבא דידו, היה כדי להשפיל אותו בעיני הבריות, לעשותוֹ מטרה לשנאה, לבוז וללעג, לבזות אותו בשל מעשיו, התנהגותו והתכונות המיוחסות לו, וכן לפגוע במִשֹרתו ובמשלח-ידו. גם האופן שבו הוצגו פקודיו, הוציא לשיטתו את דיבתו רעה, משום שהאחריות הפיקודית עליו היא מוטלת. התובע סבור גם כי בפרסום הדברים היתה כוונה לפגוע בו ובסיכוייו לזכות למשפט הוגן בבית הדין הצבאי, או לכל הפחות התעלמות מן האפשרות שכך יהיה, בדרך של עצימת עיניים. בין עילות התביעה ציין התובע גם את פִּרסומם החוזר של הדברים בקדימונים ששודרו לכתבה, בתמליל הכתבה שפורסם באתר האינטרנט של 'טלעד', בקדימונים למִשדרים אחרים של התכנית 'עובדה' ולתכנית המסכמת של עונת השידורים ההיא.

 

44.       לבד מעילות התביעה הללו פירט התובע עילות נוספות מדיני הנזיקין הכלליים: רשלנות, שקר מפגיע, עוולה חוקתית מכח חוקי היסוד, והפרת חובה חקוקה בשל פרסום חומרי חקירה בהליך פלילי בלא רשות, עבירת סוביודיצה, הפרת הוראה חוקית לעניין איסור הפרסום, קבלת דבר בתחבולה, זיוף מסמכים ושימוש במסמך מזוייף. עילה נוספת שהתובע מבקש להסתמך עליה בכתב התביעה היא עשיית עושר ולא במשפט, בשל הרווחים שהפיקה 'טלעד' משידור התכנית.

 

45.       בלילה שבו שודרה הכתבה, טוען התובע, "חרב עליו עולמו". לגירסתו, נגרמה לו מצוקה נפשית קשה. הוטבע בו אות קין שאף לאחר זיכויו טרם הוּסר, וימשיך להאפיל גם על עתידו. הדימוי האמין והמקצועי שיש לה, לאילנה דיין, בקרב הציבור תרם אף הוא לכך. עוד טוען התובע כי חשיפת פרטיו המזהים בכתבה העמידה אותו בפני סיכון ביטחוני בארץ ובחו"ל.

            בשל הנזקים הללו, שהתובע טוען כי נגרמו לו, הוא תובע פיצויים בסכום כספי של 3,000,000 ₪; וכן כי אורה לנתבעות לשדר כתבה מתקנת או התנצלות, בהיקף דומה לזה של הכתבה הנדונה.

 

46.       לכתב תביעתו צירף התובע טבלה ארוכה ומפורטת. בטבלה הזו מחולקת הכתבה המוקלטת לשלושים ותשעה קטעים. התובע מפרט בטבלה הזו, לגבי כל אחד מל"ט הקטעים, מהם השֶמע והחוזי ששודרו בו, ובעמודה נפרדת, תחת הכותרת "העובדות כהוויתן", את טענותיו לגבי הכתבה ואופן עריכתה. הטבלה הזו, בשינויים קלים, עמדה גם בבסיס תצהיר העדות הראשית של התובע. נכנה אותה להלן – הטבלה.

           

47.       הטענות בטבלה, בעיקרן, נוגעות לעריכה. הן מתחלקות לחמש קבוצות. הקבוצה האחת הן טענות על השמעת רשת הקשר באופן מקוטע ובררני. התובע מראה כיצד לעיתים הושמעו קטעים ממנה תוך חיתוך חלקם הראשון או האחרון, כיצד הודבקו לעיתים  כמה קטעי משפטים לכדי משפט אחד, וכיצד לעיתים הופרד השֶמע ברשת הקשר מן החוזי שליווה את הדברים ברשת הפסקל. התובע טוען כי העריכה הזו היא מגמתית ולוקה בהוצאת דברים מהקשרם וכי הכל נעשה מתוך מטרה ליצור תמונה מסויימת, שונה מן המציאות.

            קבוצת הטענות השנייה נוגעת להשמטת עובדות באופן שמצטיירת תמונה חלקית או מעוותת של האירוע. התובע טוען כי קטעים חשובים מרשת הקשר, קטעים הכרחיים מחקירתו במצ"ח, ועובדות רלוונטיות אחרות הנחוצות להבנת האירוע, רִקעוֹ, וסביבת התרחשותו – לא הובאו בכתבה; בכוונת מכוון.

קבוצת הטענות השלישית עניינה צילומי אילוסטרציה. במהלך הכתבה הוקרנו תמונות שאינן אותנטיות מן האירוע. התובע טוען כי התמונות הללו לא שיקפו נכונה את פני המציאות, ונטעו בלב הצופה תובנות שאינן אמת, באופן שמעוות את סיפור המעשה.

            קבוצת טענות רביעית היא לגבי אינפורמציה בלתי נכונה. התובע טוען כי עובדות אחדות שצויינו על-ידי אילנה דיין – באופן ישיר בדבריה או באמצעות קטעי ווידאו – אינן נכונות, ואף הן נוטעות בלב הצופה הבנה לא נכונה של האירוע ומרכיביו.

            קבוצת הטענות החמישית נוגעת לאו דווקא לעריכה, אלא לאמירות השלובות בדברי הקריינות של אילנה דיין, שיש בהן משום חריצת משפט ופסיקת דין כלפי התובע.

 

48.       אליבא דתובע, כל הליקויים הללו שהוא מוצא בכתבה אינם מקריים ולא מינוריים. הוא טוען כי "כל מילה ומילה נמדדה בכתבה זו ונשקלה היטב", וכן כי דיין "אמרה והראתה בדיוק את מה שהתכוונה להגיד ולהראות" (סעיף 57 לכתב התביעה). התובע סבור אפוא כי הכל נעשה לתכלית ברורה, כדי להעביר לציבור מסר ולפיו "לא רק שהתובע אשם במה שיוחס לו, אלא מדובר בהרבה מעבר לזה – המדובר בחיית אדם, מפלצת במדים, המסתערת על ילדה תמימה שתעתה בדרך לבית ספר" (סעיף 85 לכתב התביעה).

 

עיקרי ההגנה

49.       הנתבעות דוחות מכל וכל את טענות התובע בתביעתו.

עמדתן היא כי "אין בכתבה לשון הרע וגם לא צל צילה של לשון הרע" (סעיף 1 לכתב ההגנה), וכי כל שעשו היה להכין ולשדר "כתבה עיתונאית, הוגנת ומאוזנת, בעלת חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה, ששיקפה נאמנה את אירועי מוצב גירית בבוקר ה-5.10.2004". הנתבעות מדגישות כי "עניינה של הכתבה אינו אדם זה או אחר, אלא אירוע מסויים שאירע ביום מסוים במקום מסוים" (סעיף 2 לכתב ההגנה; וכן בסיכומיהן). יתר על כן, לטענתן, זיכויו של התובע במשפט הצבאי אינו רלוונטי כלל לכתבה. בית הדין הצבאי לא בחן אלא את "התאמתם של היבטים נקודתיים בלבד בהתנהגותו של התובע לחוק השיפוט הצבאי" (סעיף 5 לכתב ההגנה). בכתבה אין כל חריצת דין, והדיון הציבורי על מעשיו של התובע, לשיטת הנתבעות, היו ראוי להתקיים בדרך שבאה לידי ביטוי בכתבה גם אילו זוּכָּה מן האישומים שיוחסו לו עוד קודם ששודרה.

 

50.       הנתבעות מציינות כי הכתבה התבססה על חומרים אובייקטיביים, וכי עבודת העריכה שנעשתה בהם היא עבודת העריכה האלמנטרית הנדרשת לגבי כל חומר גלם. מלאכת עריכה כזו היא מהותה של העבודה העיתונאית, ואין עיתונות מבלעדיה. לבד מכך, בהשוואה לכתבות ולדיווחים שפורסמו עד אז בכלי התקשורת, היא שיקפה "מלאכה עיתונאית ראויה לשמה", שהרי יצרה את "המסמך המאוזן וההוגן ביותר בפרשה הקשה והסבוכה הזו" (סעיף 3 לכתב ההגנה). הכתבה הביאה לפני הצופים את נקודת מבטו של התובע ואת חששותיו בזמן אמת והציגה באריכות ובפירוט את גירסתו מפיו שלו-עצמו, גם אם העלתה לגביה סימני שאלה. הכתבה הציגה לצופים תמונה שלמה ונכונה של האירועים, בהקשרם. כל מה ששודר בכתבה היה אמת. חומרים שונים שהיו בידי אילנה דיין בעת הכנת הכתבה, אשר יכולים היו להזיק לתובע באופן דרמטי, לא פורסמו משיקולים עיתונאיים מקצועיים (עמודים 1251-1252). הנתבעות מבקרות גם את טכניקת הניתוח של התובע את הכתבה. הן טוענות כי "הכתבה הינה יצירה שלמה, אחידה ומגובשת, ולא אוסף של קטעים נטולי הקשר שחוברו להם באקראי" (סעיף 9 לכתב ההגנה), ולפיכך ההתייחסות הנפרדת לכל מִקטע הריהי הולכת שולל.

 

51.       בכתב ההגנה מתייחסות הנתבעות אל כל קטע וקטע שבטבלה, ודוחות או מכחישות אחת לאחת את כל הטענות שמועלות בה. הנתבעות מצביעות, פעמים אחדות, על קטעים מן הכתבה שזִכרם לא בא בטבלה, וטוענות כי הושמטו משום שלא היה נוח לתובע לדון בהם, שכן יש בתוכנם כדי לסתור את טענותיו. ככלל, לשיטתן, מה שתיאר התובע בטבלה תחת הכותרת של "עובדות כהווייתן" כולל "מעט מאד עובדות והרבה מאד פרשנות מגמתית, השמטות, השערות, הכפשות, ו...הזיות שאין להן יד ורגל בכתבה", ובכך כתב התביעה "מכפיש ומבזה... עיתונאית מוערכת וישרת דרך" (סעיף 58 לכתב ההגנה). גם על אופן ניסוחו ועל הביטויים הקשים שנשזרו בכתב התביעה, הביעו הנתבעות את תרעומתן (עמוד 1282).

 

52.       הנתבעות מציינות גם כי חלק גדול מן הכתבה אינו נוגע אל התובע כלל וכלל, כי אם אל חיילי הפלוגה או לתחקירים שנעשו. בקטעים אחדים שבכתבה, יש אף דברי שבח על התובע. הפרטים שצויינו על אודות התובע בכתבה, פורסמו ממילא קודם לכן בכתבות בכלי תקשורת אחרים, ביתר פירוט והרחבה. פרסום הכתבה לא הוסיף אפוא, לשיטתן, דבר שיש בו כדי להקל על זיהוי התובע. את טענת האג'נדה דוחה אילנה דיין מכל וכל, וטוענת כי יושרתה המקצועית מוכרת וידועה, כתבותיה על צה"ל נעשות תמיד מתוך דאגה לביטחון ישראל, והיא אף זוכה על כך להערכה מצד בכירי צה"ל.

הנתבעות דוחות גם את הטענה כי לא התבקשה תגובת התובע. לגירסתן פנו פעמים רבות והתובע סירב בכל תוקף, עד שלבסוף נתלה בהעדר האישור מטעם דובר צה"ל.

            לחלופין טוענות הנתבעות כי גם אם יש משום לשון הרע בכתבה הרי שהיא חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק, הגנת אמת הפרסום – כי כל כולה אמת וכי היה עניין לציבור בשידורהּ – והגנות תום הלב.

 

הליכי המשפט ועיקרי הראיות

53.       ההליכים המקדמיים שניהלו הצדדים, ובכלל זה גילוי ועיון במסמכים ומתן תשובות לשאלונים, הלכו ונמשכו זמן רב. ניכרה אצל ב"כ הצדדים שקדנותם לעשות את מלאכתם שלֵמה מבלי להניח לשאלה או לשמוט מסמך כלשהו שעשויים להיות להם לעזר. ב"כ הצדדים הגישו את תצהירי העדויות הראשיות מטעמם, בליווי כרכי נספחים עבי-כרס. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומלבדו העיד גם אביו. התובע העיד על הרקע לאירוע, על האירוע עצמו, על התחקירים שנעשו, על מעצרו וחקירתו, על הכתבה מנקודת מבטו, ועל הנזקים שנגרמו לו לגירסתו מן הכתבה. האב העיד, בעיקר, על הנזקים שנגרמו לבנו התובע בעטייה של הכתבה, בקרב קהילתו וסביבתו.

 

54.       מטעם הנתבעות נקראו להעיד עדים רבים, בהם אנשי צבא רבי מעללים ואנשי תקשורת עתירי ניסיון. ד"ר אילנה דיין הגישה תצהיר מפורט מטעמה. היא ביקשה לדחות מכל וכל את הטענה שלפיה מניעה אותה כביכול אג'נדה נגד צה"ל וחייליו; דיין העידה כי שיקולים מקצועיים בלבד הִנחו אותה, וכי פעלה בתום-לב; היא ניתחה את הכתבה מנקודת מבטה, במגמה לסתור את טענות התביעה; דיין הסבירה והדגימה את שיקוליה המקצועיים במלאכת העריכה; ועוד הוסיפה להבהיר את עמדתה באשר לתכלית הכתבה ומטרתה, ובאשר לחשיבות שידורהּ. כמו-כן התייחסה דיין בפירוט לכל אחת מן הטענות שבטבלה. במהלך שני ימים תמימים נחקרה ד"ר אילנה דיין על תצהירה. לפי מיטב כושר הביטוי שניחנה בו, הפליגה והפליאה בהצגת טענותיה כדי להדוף את העמדות המוצגות בכתב התביעה.

            מר דורון גלעזר, אשר כיהן כעורך התכנית 'עובדה' בעת ההיא, העיד גם הוא. בתצהירו ביקש להדגיש את מטרת הכתבה; תיאר את השתלשלות האירועים ממועד האירוע, דרך איסוף חומרי הגלם ועד להכנת הכתבה; הסביר את חשיבות שידורה; ניתח את הכתבה מנקודת מבטו, התפלמס עם כתב התביעה והסביר את טיב עבודת העריכה; תיאר את הביקורת הפנים-מערכתית שהיתה לאחר השידור; העיד על יושרה העיתונאי של ד"ר דיין; וחיווה את דעתו בכמה עניינים נוספים.

            גם מר אבי זילברברג, מי שהיה עורך-המשנה של התכנית 'עובדה' בעת ההיא, העיד מטעם הנתבעות. הוא העיד על חומרי הגלם שבהם נעשה שימוש, על המאמצים שהשקיע כדי להשיג את תגובת התובע עובר לשידור הכתבה, ועל סירובו של התובע להתראיין.

 

55.       עוד העידו מטעם הנתבעות מר גיורא רוזן, המכהן כנציב תלונות הציבור של הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, ומר מרדכי שקלאר, אשר שימש בעת השידור כמנכ"ל הרשות השנייה. הללו העידו על התלונות שהוגשו בעקבות השידור ועל המענה שניתן להן. האחרון העיד גם על יושרה המקצועי של ד"ר אילנה דיין וכמו כן חיווה דעתו כי הכתבה היא מקצועית, מאוזנת והגונה.

            גם מר גיורא איילנד, אלוף במילואים, העיד. הוא סיפר כיצד במהלך כהונתו כראש אגף תכנון במטה הכללי התרשם מעבודתה העיתונאית של דיין, והעיד על יושרהּ המקצועי.

            לבד מן העדים הללו, אשר נחקרו על תצהיריהם בבית המשפט, הוגשו תצהירי עדות גם מאת שלושה נוספים: מר גל הירש, תת-אלוף במילואים, אשר העיד מחוויותיו האישיות על מעלותיה של ד"ר דיין, על הגינותה העיתונאית והמקצועית, בייחוד בהקשר הצבאי והבטחוני; מר פנחס זוארץ, אלוף-משנה, אשר העיד כיצד במהלך הכנת כתבה על אירוע צבאי, שבו נהרגה אזרחית זרה מפגיעת דחפור של צה"ל, נהגה בו דיין בהגינות יוצאת מן הכלל, תוך מאמץ להביא את גרסת צה"ל באופן מלא; וגברת שוש מולא, עיתונאית ב'ידיעות אחרונות' אשר פִּרסמה את הכתבה הנ"ל ביום 12.11.2004, ואשר העידה כי מאז פרסום כתבתה לא שמעה כל טרוניה לגביה. את שלושת העדים הללו לא ביקש התובע לחקור על תצהיריהם.

 

56.       על העדים הללו נוספו עוד שלושה עדים מומחים. הללו, אנשי תקשורת, חיוו דעתם המקצועית בדבר "עקרונות העריכה הטלוויזיונית בכלל ולגבי הכתבה נשוא התביעה בפרט". שניים מהם, מר רוני דניאל, כתב צבאי רב ניסיון, ומר שלום קיטל, שידיו רב לו בכל תחומי התקשורת וכיהן בשלל תפקידים בתקשורת הישראלית, אף נחקרו בבית המשפט על חוות דעתם. המומחה השלישי, מר רפיק חלבי, אף הוא בעל ניסיון רב בתפקידים שונים בתקשורת האלקטרונית, החל להחקר על תצהירו אולם ביקש שלא להמשיך את חקירתו בבית המשפט. הטעמים לבקשתו נותרו עמומים, על אף מכתבו מיום 2.3.2009 אל ב"כ הנתבעות, שהוגש לבית המשפט. הוסכם בין הצדדים כי תצהירו ישמש ראיה רק לעצם הגשתו.

           

57.       עם העדויות הללו הוגשו לבית המשפט ראיות נוספות: קלטות חומרי הגלם, קלטות נוספות ובהן סרט השחזור שעשה התובע עם פרקליטיו, קלטות מתשדירים נוספים של ד"ר אילנה דיין או שהשתתפה בהם, קלטות התיעוד של חקירת התובע במצ"ח באורכן המלא, ועוד סרטונים רבים ושונים לשם המחשה והדגמה. הצדדים צירפו גם שלל כתבות עיתונאיות שהתייחסו לאירוע, את פרוטוקולי העדויות שנגבו במצ"ח, ומסמכים אחרים.

           

58.       עינינו הרואות, חומר הראיות שהוגש מטעם הנתבעות הוא רב ומגוון, אך חובתנו להתמקד בעיקר, בשאלות שעומדות במחלוקת ובעניינים שנחוצים להכרעה. נִמנה אפוא את השאלות שבהן יש לדון: האם פורסמו בכתבה דברים העולים כדי לשון הרע על-פי החוק; האם הדברים שפורסמו הם אמת; והאם נערכה הכתבה ושודרה כפי ששודרה מתוך מניע זר, גלוי או נסתר, או בתום לב ומתוך יושרה מקצועית. רבות מן הטענות שטוען התובע נגד הכתבה, וכמוהן הטענות שטוענות הנתבעות להגנתן, משלבות בתוכן התייחסות לכמה מן השאלות האלה יחדיו. מלאכתנו תהא, בין היתר, להפריד בין הדבקים. נדון בכל אחת מן השאלות לחוד.

 

האם יש בכתבה משום לשון הרע על התובע?

59.       לשון הרע, על-פי סעיף 1 לחוק, היא "דבר שפרסומו עלול -

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)  לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

 

60.       השאלה האם אמנם עשוי פרסום פלוני לגרום לאחת מן התוצאות האלה תיבחן על-פי הבנתו של האדם הסביר הנחשף לפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2) 281 (1977)). המבחן, כידוע, הוא מבחן אובייקטיבי, ובית המשפט הוא אשר נדרש לקבוע כיצד מבין האדם הסביר את הפרסום. רובא דרובא של תביעות דיבה עניינן בפרסום של טקסט כתוב. השאלה הנשאלת אז היא כיצד מתיישב הטקסט בתודעתו של הקורא. לא תמיד קלה השאלה לפתרון. בית המשפט נדרש להכריע מהו המסר המשתמע מן הטקסט הכתוב כפי שהוא, כמכלול, ולא רק מכל מילה ומשפט בבדידותם, במשמעותם הישירה: "המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו..." (ע"א 732/74 הנ"ל, עמוד 300).

 

61.       כך לגבי פרסום טקסט; על אחת כמה וכמה שכך הוא לגבי כתבה טלוויזיונית שלֵמה. כתבה שכזו רבדים אחדים לה: רובד אחד הוא החוֹזי, הוא התמונה המוצגת; רובד שני הוא השֶּמע, הנלווה אל התמונות; נוסף אליו המֶּלֶל, שמוסיף העיתונאי משלו, כדי להסביר, לפרש, לקשר ולהרחיב; רובד אחר הוא הטּוֹן שבו נאמרים הדברים הדברים מפי העיתונאי, והבעות פניו אם הוא נראה על המסך; על אלה נוסף לעיתים עוד רובד של קולות רקע, כגון מוזיקה, המתווספים לסרט; וכמובן, הסֶּדֶר שבו מובאים הדברים והקשר שביניהם, הם עצמם רבי-משמעות; ועל הכל – המכלול.

 

62.       יש לזכור ולהזכיר גם כי "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (סעיף 3 לחוק). גם דברים שלא נאמרו במפורש יכולים להיות לשון הרע. גם רמיזות, גם הדגשות, גם הצגת האמת למקוטעין. לשון הרע משתמעת גם היא ללשון הרע תֵּחשב. אכן, עוד מקדמת דנא, לשון הרע משתמעת, לשון הרע היא, וכדברי ה'חפץ חיים': "איסור זה של לשון הרע... אין בו חילוק בין אם הוא מספר עליו הלשון הרע שלא בפירוש ובין אם הוא מספר עליו הלשון הרע בדרך רמז, בכל גווני לשון הרע הוא" (הלכות לשון הרע א, ח). כיוצא בדברים הללו אמר בית המשפט העליון (כבוד השופטת (כתארה אז) ד' ביניש): "לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפירסום לפי הבנת האדם הסביר" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002)). כך לגבי טקסטים; בוודאי שכך לגבי מִשדר טלוויזיוני.

 

63.       הנה כי כן, מלאכה סבוכה היא ניתוחה של כתבה שכזו. לא בכדי נזקקו ב"כ הצדדים להקדיש עשרות עמודים בכתבי טענותיהם כדי לפרושׂ ולפרש את הדרך שבה מובנת הכתבה, כל צד על-פי שיטתו. לא לחינם נזקקנו להקדיש ימים ארוכים לשמיעת העדויות, שהפכו לא אחת להתנצחויות בין בעלי הדין, העדים ועורכי הדין על אודות הדרך שבה יש להבין את הכתבה; ומן הטעם הזה גם הוקדש לעיל פרק נרחב להצגה מפורטת, כפי המידה הנדרשת, של הכתבה.

 

64.       מהו אפוא המֶּסֶר העולה מן הכתבה? מהו הרושם שנקלט בתודעתו של הצופה הסביר? היש בו לשון הרע על התובע?

            כמה שאלות משנה כרוכות בשאלה הזו. נדון בהן.

 

א. האם הכתבה עוסקת בתובע?

65.       בעוד התובע טוען כי מן הכתבה עולה מסר שלילי על אודותיו, טוענות הנתבעות כי נושא הכתבה כלל לא היה התובע עצמו. הכתבה עסקה, לשיטתן, בסיפורו של האירוע, בהצגת התנהגותם של חיילי צה"ל ובעניין הציבורי שיש באלה. אילנה דיין טענה בתצהירה כי הכתבה לא עסקה בשאלות המשפטיות שבהן עסק בית הדין הצבאי. אין חפיפה בין הכתבה לבין שאלת אשמתו או חפותו של התובע, משום ש"מדובר בכתבה שנגעה בסוגיות רחבות בהרבה מן האישום הפלילי הצר. הכתבה העלתה שאלות כבדות משקל לגבי אופן התנהלות החיילים, תגובת האש שלהם, הוראות הפתיחה באש שלפיהן פעלו, המציאות העצבנית בשטח והשפעתה על ערכי הלחימה, מהות התחקיר המבצעי הצה"לי, התנהלות חיילי הפלוגה כלפי התובע וכיוצא באלו סוגיות ושאלות קריטיות שמעלה האירוע" (סעיף 109 לתצהירה). דיין הוסיפה והבהירה בעדותה כי מטרת הכתבה לא היתה כי אם "לספר, מתוך החומר שבידי, מה קרה במוצב גירית ב-5 באוקטובר בבוקר. ככל שיש בדברים שאני משדרת כדי להשליך על ר', אני חייבת להביא כמיטב יכולתי את תגובתו, את גרסתו, את הגנתו, ואת זאת עשיתי" (עמוד 187; וכן עמוד 1171). התפקיד שמילאה דיין בעשיית הכתבה לא היה תפקידו של בית משפט הדן בהיבטים חוקיים בהתנהגותו של התובע, כי אם "להביא את הדברים שבכלל עשויים להיות לא נדונים במשפט" (עמוד 539). לב הדיון המתעורר, לשיטתה, הוא "העובדה שחיילים יורים בילדה קטנה כל-כך הרבה זמן, אחרי שהתצפית מזהה שזאת ילדה... את העובדה שהיא מתה מפחד מאחורי המחפורת, את העובדה ששומעים בקשר... שמדברים במושג של וידוא הריגה" (שם). זהו, לגירסתה של אילנה דיין, "רציונאל הקיום של הכתבה" (עמוד  454).

 

66.       רק בוחן כליות ולב הוא היודע למה התכוונה אילנה דיין בעשיית הכתבה, מה ראתה כעיקר ומה טפל היה בעיניה. לצורך ענייננו נניח שאמנם כדבריה כן הוא, ומצִדהּ נועדה הכתבה לעסוק בסיפורו של האירוע כשלעצמו, וכי שאלת התנהגותו של התובע היתה שולית בעיניה. אלא שגם כך תיבחן הכתבה על-פי מתכונתה הסופית שבה שודרה, ולא על-פי מחשבותיהם של יוצריה; על-פי הבנתו של צופה סביר אל מול מכשיר טלוויזיה, ולא על-פי כוונות שבסתרי-ליבם של עיתונאים ועורכים: "עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר הרגיל, אין בדרך-כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16(ב)(3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי-רלבנטית לחלוטין" (עניין הארץ הנ"ל, בעמוד 300). לא על-פי שיקולי העריכה ששקלו העורכים תיבחן כתבה בתובענה לפי חוק איסור לשון הרע, לא על-פי עמידתה בסטנדרטים עיתונאיים מקצועיים וערכיים, ולא על-פי "השיקול העיתונאי הלגיטימי" שלגביו העידו מומחי הנתבעות (עמוד 1169). כוונה לחוד ותוצאה לחוד. הכתבה תיבּחן לאורו של המסר אשר על-פי קביעת בית המשפט התיישב בסופו של דבר בתודעתו של הצופה הסביר.

 

67.       צפייה בכתבה אינה מותירה מקום לספק: היא עסקה בתובע. לא בתובע בלבד, אך בעיקר בו. אין בכתבה דמות שזוכה לתֵאור, לדיון, להתייחסות אישית, לבד מן התובע (ובמידה מועטה גם המנוחה).

            המעשה שעומד במרכז הכתבה הוא 'וידוא ההריגה', ויעיד על כך משפט הפתיחה במבוא למִשדר, המציב את השאלה "האם בוצע וידוא הריגה בגופתה של ילדה בת 13 שנהרגה ברפיח?". ברור לכֹּל כי המעשה הזה מיוחס לתובע. בפתיח לכתבה דוּוח על כתב האישום שהוגש נגד התובע, וצויין בו הפחד שהיה לכאורה לאחד מן הקצינים מן התובע, שגרם לו לשקר בתחקיר. התובע – סרן ר' – הוא הנושא.

 

68.       אמנם, בכתבה המוקלטת מופיע התובע לראשונה רק בקטע ה'. בארבעת הקטעים הראשונים הוא אינו מוזכר כלל. עם זאת, נפקדותו נוכחת היטב. הכתבה הלֹא נפתחה בו, גם במבוא למִשדר וגם בפתיח. הצופה יודע בכל רגע ומצפה כי בֹּא יבוֹא. התובע הוא הרי הדמות היחידה המוכרת בכתבה הזו, הן בשל ההד התקשורתי שהיה לאירוע ולמעצרו של התובע, הן בשל ההתייחסות המפורשת אליו בתחילת הכתבה. ואכן, מקטע ה' והלאה התובע הוא הסיפור. מתוארת התנהגותו לשלביה, מה עשה, מה ראה ומה דיווח, בזמן אמת (קטע ו'). עדויות החיילים, שבעקבותיהן "הפרשה הזו תסתבך באמת" – כדברי הקריינות של אילנה דיין –  עוסקות בתובע. גם בתיאור התחקיר והיחס אליו בדרג הפיקודי, התובע הוא הנושא (קטע ז'). דקות שידור ארוכות מוקדשות לחקירתו. הוא זה שנדרש למסור גירסה. גם התיאור של הפלוגה עוסק, בחלקו הגדול, במעמדו של התובע בה ובמערכת היחסים שבינו לבין החיילים (קטעים ח' ו-ט'). הפלוגה מכונה בפי אילנה דיין "הפלוגה של ר'" (קטע ח'). דיון מפורט מוקדש לירי שביצע (קטע י'). בקטע י"א מתוארת דמותו באופן אישי, וגם קטע י"ב עוסק במה שאמר בקשר. תגובת דובר צה"ל עוסקת ברוּבּהּ בתובע, ומצויין לבסוף כי הוא זה שהתבקש להתראיין.   

אין ספק: גם אם הסיפור שרצתה אילנה דיין לספר, לפי גרסתה, הוא סיפורו של האירוע וסיפור התנהגות החיילים במהלכו, הרי שהוא סוּפּר באמצעות סיפורו של התובע. הוא צִירהּ המרכזי של הכתבה, הוא הדמות החיה והנושמת בה. סרן ר' הוא גיבור הכתבה.          

ב. קביעת עובדות בכתבה

69.      "היא פשוט שפטה אותי", הטיח התובע כלפי אילנה דיין. "שפטה אותי. היא לא השאירה פה ספק לאנשים" (עמוד 152).

אילנה דיין שוללת זאת. לשיטתה, לא היתה קביעת עמדה עובדתית לגבי העניינים שבגינם הועמד התובע לדין: "לגופה של הכתבה, לא היה בה כתב אישום כנגד התובע... לא האשמנו ו/או הרשענו את התובע בדבר. ההיפך הוא הנכון. בכל נקודה קריטית התעקשנו להביא לידיעת הצופה את האפשרות הנוחה לתובע... לא התיימרנו לקבוע מסמרות, ודאי שלא כלפי התובע, עוד פחות מזה לגנותו. יותר מפעם אחת הבאנו את תמונת העולם דרך עיניו של התובע" (סעיף 115 לתצהיר דיין). דיין הוסיפה והדגישה את ההבדל שבין חשיפה עיתונאית לבין סוגייה משפטית אשר נדונה במשפט פלילי, והבהירה כי עניינה לא היה כלל באחרון.

 

גם השאלה הזו היא שאלה עובדתית, על אודות המסר העולה מן הכתבה. גם היא תוכרע על-פי מה שנקלט בעיניו, באוזניו ובתודעתו של הצופה הסביר.

 

70.       את העמדה שהביע התובע בכתב התביעה ובסיכומים, ולפיה הכתבה היא חד-מימדית שאינה מותירה "אפילו בדל של ספק" אצל הצופה (עמוד 1112), קשה לקבל. הכתבה מעלה ספֵקות, נשאלות בה שאלות. מוצגת בה מוּרכּבוּת. הכתבה מציפה את סוגיית הוראות הפתיחה באש בשטח המוגדר לחיילים כאב"ם. היא מציגה, במידה מסויימת, את המתח שבין מה שבתודעתו של התובע, אשר מתעורר בּאִבחת בעיטה ורץ להסתער על מחבל, לבין הדיווח של התצפיתן ברשת הקשר אשר מודיע כי מדובר בילדה. הכתבה מציגה 'קֶצֶר' בתקשורת ובהבנה בין חוקרי מצ"ח לבין הלוחמים בשטח. הכתבה מציגה שגרת חיים מורכבת של חיילי הפלוגה, ומערכות יחסים בעייתיות בתוכה. הצופה נפרד מן הכתבה כשאין באמתחתו תשובות לשאלות כולן. הצופה גם מבין, במידת מה, כי ישנו פער בין גירסת התובע לבין עדויות החיילים נגדו.

           

71.       אף-על-פי-כן, לא ניתן לקבל את הטענה כי אין בכתבה נקיטת עמדה לגבי הסוגיות שלגביהן הוגש כתב-האישום, ולגבי התנהגותו של התובע בכלל. הספֵקות שנותרים אצל הצופה לאחר הצפייה בכתבה נוגעים בעיקר להערכת הפעולות שננקטו. באשר לעובדות עצמן, הכתבה בהחלט מתיימרת לקבוע ממצאים ולהציג עובדות מוחלטות. כמה וכמה ביטויים השזורים בכתבה, בעיקר בתחילתה, מלמדים על כך.

           

72.       המבוא למִשדר, כזכור, מבשׂר לצופים כי הערב יֵחשפו בפניהם "התמונות הקולות והמסמכים, שצה"ל סירב לשחרר והגיעו אלינו רק בשעות האחרונות". זו הצהרה שמכינה את הצופה לקלוט את העובדות, כדי שסוף-סוף, לאחר שבועות של ידיעות בלתי ברורות, יתפזר ערפל אי-הוודאות מעל האירועים. הכתבה עתידה 'לספּק את הסחורה'. כך מובטח לו, לצופה; ומדוע שיפקפק בדבריה הבּוֹטחים של אילנה דיין? הרי זו 'עובדה'. מייד לאחר ההבטחה על התמונות, הקולות והמסמכים, באה השאלה: "האם בוצע וידוא הריגה בגופתה של ילדה בת 13 שנהרגה ליד רפיח?", שאלה שכמובן מבהירה לצופה כי עליו לצפות לקבלת התשובה לה. ולסיום בא המשפט "כך זה נשמע בזמן אמת, ברשת הקשר הצה"לית...", משפט שגם הוא מכין את הצופה לקבל את העובדות האמיתיות, אֵלו שבאות מן השטח, בזמן אמת, ומסלקות את הספֵקות. אך יותר מכל אֵלו, בא משפט הסיום של המבוא למִשדר וקובע כך: התמונות האלה, מייד תראו, לא משאירות כמעט פירור מהתחקיר המבצעי שבוצע בתוך הצבא". לרבים מן הצופים ידוע כי התחקיר הצה"לי ניקה את התובע מכל פגם, שהרי הדבר פורסם ברבים. אֵלו שהדבר אינו ידוע להם, ישמעו זאת בהמשך הכתבה (קטע ז'). הקביעה הזו – כי המסמכים האותנטיים שהגיעו לידי מערכת 'עובדה' מהשטח, מן האירוע, מחדר החקירות, אינם משאירים "כמעט פירור" מן התחקיר המבצעי שבוצע בצבא – היא אמירה חדה, גורפת, כמעט חד-משמעית. 'דע לך', קוראת כביכול אל הצופה אילנה דיין, ששמה הולך לפניה כעיתונאית מקצועית, שקדנית ונחושה, 'כי אל מול התחקיר המבצעי שזיכה, הראיות האותנטיות שבידינו מוכיחות אחרת'.

בחקירתה הנגדית נשאלה ד"ר אילנה דיין האם אין במשפט על התמונות ש"לא משאירות כמעט פירור מהתחקיר" משום חריצת דין, ותשובתה היתה לאמֹר: "יש בזה אמירה עיתונאית, אובזרבציה עיתונאית" (עמוד 202), דהיינו הבעת דעה (עמוד 1200). אין מענה של ממש בדבריה, והם אינם מניחים את הדעת. גם אמירה עיתונאית, גם אובזרבציה עיתונאית, גם אמירה הבאה בתוך "הֶקְשֵׁר" (עמוד 294) – כל אֵלו יכולים להֵאמר באופן שהצופה הסביר מבין אותו כמסקנה, ואף כמסקנה שאין אחריה עוררין. כך נעשה כאן.

 

73.       אמירות פסקניות וחד-משמעיות ישנן גם בהמשך. בפתיח, לאחר הצגת המסמך של מצ"ח דרום, מסכמת דיין בקולה הבּוטח וקובעת: "התחקיר המבצעי כּשל. צה"ל לא ידע לברר את האמת על מה שקרה שם ליד מוצב גירית בבוקר שבו נורתה למוות הילדה איימאן שהלכה שם עם תיק בית-ספר על הגב". הצופה מוזמן כאן להבין כי בניגוד לספק, להעדר הוודאות, לחוסר היכולת הצה"לית לברר עובדות, ניצבות העובדות המובאות לפניו כעת. במקום שצה"ל נכשל בו, הצליחה מערכת 'עובדה' בתחקירהּ. "אבל אז החיילים מהפלוגה פנו לכתב ידיעות אחרונות, המשטרה הצבאית החוקרת נכנסה לתמונה, ועצרה את המ"פ". וכדי להשלים את המסר כי בנתונים מוחלטים שאין אחריהם עוררין עסקינן, מסכמת אילנה דיין כי "מה שעולה מתוך חומרי החקירה, שהגיעו לידי עורך המשנה שלנו אבי זילברברג, הוא די ברור מבחינת העובדות". הוא אשר אמרנו: הכתבה מתיימרת להציג בפני הצופה תמונה עובדתית כמעט ברורה. הספֵקות מועלים בעיקר לגבי משמעותן של העובדות והערכתן. העובדות הן כי "הסיטואציה שם עצבנית מלכתחילה: שומעים בקשר שהחיילים חוששים מאפשרות שהילדה נושאת מטען, או שנשלחה כפיתיון כדי למשוך אותם אל מחוץ למוצב" מצד אחד, ומצד שני כי "אחרי שרשת הקשר מדווחת שמדובר בילדה קטנה, כל המוצב ממשיך לירות עליה, והמ"פ מסתער עליה, וממשיך לירות, גם אחרי שנהרגה". המתח שבין העובדות המוצגות הוא ה"מטריד", מעורר השאלות והספֵקות, אֵלו שנותרות בחלקן פתוחות; העובדות עצמן – על-פי הכתבה – ובכללן אֵלו שעומדות לבירור בבית הדין הצבאי, ברורות.

 

74.       יש כֹּח מיוחד לדברים שנאמרים בפתיח לכתבה. הצופה אז סקרן, ער, דרוּך. הוא קולט את הכיוון של הכתבה, מקבל לידיו היישר מאילנה דיין את מכשירי הניווט. או אז מתקבע בתודעתו האופן שבו יקלוט את המשך הדברים: "... יש לזכור, שקורא העיתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים; אם נוצר רושם מסוים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה" (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 354 (1978)). בתחילת הכתבה מקבל הצופה רושם ברור כי תכליתהּ היא לקבוע את ממצאי האמת לגבי הפרשייה ההיא, והרושם הזה ילווה אותו בהמשך הצפייה.

 

75.       אך לא רק בתחילת הכתבה לומד הצופה כי הוא עתיד להֵחשף לעובדות האמת. גם הכתבה עצמה, לכל אורכה, משופעת באמירות פסקניות שאין עוררין עליהן: "זה אולי התיעוד המדוייק ביותר של מה שקרה שם. ר' מדווח כאן בזמן אמת על כל צעד שלו בשטח" (קטע ו), מכריזה אילנה דיין בקול בּוֹטח, והצופה יודע כי עתה יקבל נתח של ראיות מכריעות וסופיות. די ברור גם כי לא תעמוד נגדן כל טענה במשפט הצפוי. "אבל הפרשה הזו תסתבך באמת ברגע שהחיילים מתוך הפלוגה יחליטו לספר מה ראו שם" (קטע ז'). מה שראו החיילים מוצג כאמת המבוקשת, אשר אליה חותרת תכנית 'עובדה', והחידוש היה רק בהחלטת החיילים להוציאהּ לאור, לספּרהּ. אילנה דיין ממשיכה לקבוע בהחלטיות: "עשרה ימים אחרי האירוע צה"ל סוגר תחקיר מבצעי שיש בו הכל חוץ מעובדות אמת. המ"פ יוצא נקי לגמרי, הרמטכ"ל נותן בו אמון מלא" (קטע ח'). המסר לצופה ברור: התחקיר המבצעי-הצה"לי כשל בבירור האמת, ולעומת כן בידי מערכת 'עובדה' מצויה כעת האמת, והריהי מוצגת לפניכם. בעדותה, לא הכחישה אילנה דיין כי מדובר באמירה פסקנית, אלא שניסתה לתלות את אמיתותה באילנות גבוהים, שכן הרמטכ"ל עצמו הודיע כי התחקיר נכשל (עמוד 296). עדים אחרים שהעידו מטעמה ניסו להקטין את מידת פסקנותה של האמירה "הכל חוץ מעובדות אמת" ("זה אומר שבתחקיר יש באגים רציניים, נקודה" – עדות מר שקלאר,  עמוד 801; "יש בתחקיר הזה כשלים", עדות מר דורון גלעזר, עמוד 1040). אכן, הביטוי הזה יכול להתפרש כביטוי שיש בו קורטוב של גוזמה, ולאו דווקא כאילו התחקיר מא' ועד ת' כולו שקר. ברם, בין כך ובין כך מדובר בביטוי פסקני ומוחלט, לפי לשונו ובאופן השמעתו.

 

76.       גם הדיבור "אבל לא בטוח שהסיפור הזה היה יוצא החוצה לולא מצב היחסים בתוך הפלוגה" (קטע ט'), מעביר מסר ברור: גירסת החיילים היא סיפור אמת, והבעיה היתה רק ביציאתו אל אוויר העולם. ההנגדה בין התחקירים לבין "החקירה האמיתית במצ"ח" (קטע י') מלמדת גם היא את הצופה כי עליו להבדיל בין האמת, קרי, העובדות הנחשפות בכתבה הזו בראי חומרי החקירה של מצ"ח, לבין מה שאינו אמת, קרי, התחקירים הצה"ליים; כך גם הנימה והטון; כך בין השורות, וכך, כמובן עולה גם משמו של המשדר – 'עובדה' – ומהמוניטין שיצאו לו ולאילנה דיין; לא בכתבה בידורית קלילה עסקינן ולא ברכילאות. כל אֵלו מצטרפים למה שנאמר במפורש ואינם מותירים מקום לספק: הכתבה נתפסת בעיניו של הצופה הסביר ככזו שנועדה לחשוף עובדות, להציג אמת. את האמת לגבי השאלה האם היה 'וידוא הריגה' ואת האמת לגבי טיבם של התחקירים הצה"ליים; את האמת לגבי הדרך שבה פעלו החיילים ואת האמת לגבי הדרך שבה פעל התובע; את האמת לגבי היחסים שבתוך הפלוגה ואת האמת לגבי כל יתר העניינים שהכתבה נדרשת אליהם. עובדה.

 

77.       המסקנה היא אפוא כי תחושתו של התובע כי הכתבה "שפטה" אותו, חרצה דין לגביו,  שעות ספורות לאחר שנפתח משפטו בבית הדין הצבאי בהגשת כתב האישום, נתמכת מן הכתבה גופה. אולם בכך לא די כדי לקבוע כי יש בה בכתבה לשון הרע נגדו. יש לבחון מהו המסר שעולה מן הכתבה ונקלט בתודעתו של הצופה הסביר לגבי התובע.

 

 

 

ג. כיצד מוצג התובע לצופה הסביר?

78.       קטעים אחדים בכתבה עוסקים באופן ישיר בתובע: בדמותו, ברקעו הצבאי, בהתמודדויותיו הפיקודיות. קטעים אחרים, מרכזיים, עוסקים בפעולות שעשה התובע במהלך האירוע. גם דרך אֵלו מוצגת דמותו באופן ישיר. ברם, כזכור, התובע הוא גיבור האירוע, גיבור הכתבה, ולפיכך לא רק באופן ישיר מוצגת בה דמותו. גם הצגת האירוע בכללותו רלוונטית לשאלה כיצד מוצג התובע. פעולותיו של התובע לא עמדו בבדידותן בפני עצמן. הן היו חלק מאירוע, תגובה למציאות ולנסיבות. בצדק רב אפוא בוחן כל צופה סביר את התנהגותו של התובע לאור עובדות האירוע כפי שהוצגו בכתבה. משום כך נפתח את הדיון בשאלה מהו המידע שמקבל הצופה הסביר על אודות האירוע ונסיבותיו. ונדגיש: בשלב הזה אין ענייננו בשאלה האם המידע אמת, האם הוא משקף נכונה את אשר אירע, והאם הוא מובא בשלֵמותו. כל אלו יידונו להלן, בנפרד. כעת ענייננו רק בבחינת השאלה האם יש בכתבה משום לשון הרע על התובע, וההכרעה תהיה רק בשאלה מהו המסר הנקלט בתודעתו של הצופה הסביר לגבי דמותו של התובע.

 

79.       התובע טוען כי צפייה ניטראלית בכתבה מספרת לצופה את הסיפור, את ה'נרטיב' הזה (עמוד 1094): ילדה קטנה עשתה את דרכה לבית הספר המצוי בסמוך למוצב גירית ועל גבּהּ ילקוט. מוצב גירית מצוי בתוך רפיח, מוקף בבתי אוכלוסיית העיירה. בדרכה עברה הילדה בסמוך לשטח שנקרא אב"ם, אזור בלתי מורשה למעבר לתושבי רפיח משום שהוא קרוב למוצב. מטעם כלשהו סטתה הילדה קמעא מן הדרך הרגילה (עמוד 219), חצתה קו שרירותי כלשהו, כמאה מטרים מן המוצב, ונכנסה אל תוך שטח האב"ם. או-אז נפתחה עליה אש תופת מן המוצב, "חינגת ירי בלתי נשלטת" – כלשון ב"כ התובע – מכל כלי הנשק, בעיקר הכבדים, בלי שום סיבה (עמוד 432, שורות 10-12), בהסתמך על הוראות הפתיחה באש המתירות לירות במי שנכנס לאב"ם על-מנת להורגו. מפקד המוצב, התובע, עלה עם צוותו על ג'יפ ממוגן, או כלי-רכב קרבי ממוגן אחר, ונסע לעברהּ כשהוא משוחח בקשר מתוך הכלי הממוגן. ברור היה לו כי מדובר בילדה קטנה. בּהִתקרבוֹ, ירד מכלי-הרכב, מטרים אחדים מן הילדה הקטנה, ירה לעבר גופה את  התחמושת שבנשקו וחזר ממוגן למוצב (כתב התביעה, קטע כ"ג בטבלה). לאחר מכן חגגו חיילי המוצב במסיבת ריקודים עליזה את נצחונם (קטע כ"ט בטבלה). בתמצית, בלשון ב"כ התובע: "הוצאה להורג של ילדה קטנה ותמימה, שהיתה בדרכה לבית-הספר ובטעות היא נקלעה תחת רובים ומקלעים ומקל"רים וכל הכלים של חיילים שהם צמאי דם ומשובשים, בפיקודו של התובע, שהוא בעצמו לא מבין מה לא בסדר בְּלִירוֹת על ילדה קטנה, תמימה, חפה מפשע. כי הרי זה מה שמלמדים אותו וככה צריך להיות. ולא מספיק שהיא מתה, התקרב אליה, בצורה שלא סיכנה את עצמו, בצורה ממוגנת, ומטווח אפס ירה בה צרור. סתם, בלי הסבר" (עמוד 1082).

 

80.       הנתבעות, כמובן, מתקוממות נגד התיאור הזה, ובלשונה הזועמת של אילנה דיין – "אתה בונה כתבה שלא קיימת" (23.10.08, 221); "אתם רואים כתבה בעיני רוחכם שאינה קיימת" (שם, 262). לדברי הנתבעות, הצופה מקבל תמונה מלאה על אודות הרקע לאירוע, על הקשרוֹ המבצעי, על מיקומה החריג של הדמות שזוהתה, על ריצתו החשופה של התובע, על גירסתו ביחס לירי שביצע, ועל העדר קשר ישיר בין האירוע לבין המסיבה.

 

            להלן תוצג הכרעתי במחלוקות הללו.     

81.       בנוגע לרקע לאירוע, בצדק טוענות הנתבעות כי יש בכתבה מידע רב לגביו. כבר בפתיח לכתבה מציינת אילנה דיין כדבר ברור כי "הסיטואציה שם עצבנית מלכתחילה", עצבנות שמשמעותה היא דריכות רבה, אולי מוגזמת, שבאה לידי ביטוי באירוע הזה בחששם של החיילים מפני ה"אפשרות שהילדה נושאת מטען, או שנשלחה כפיתיון כדי למשוך אותם אל מחוץ למוצב". גם בהמשך מתוארת התקופה שקדמה לאירוע – מבחינת העומס המבצעי והנפשי על חיילי הפלוגה – כ"סיר לחץ", (קטע ח'), ומפיו של אחד החיילים נשמע כי "יש התראה על חדירה למוצב שלנו", ובגללה ניתנה הוראה לישון בחדר-האוכל (קטע ט'). בקולה-שלה מציינת שם אילנה דיין כי "זאת פלוגה לחוצה, עם עומסי עבודה מטורפים". הצופה מודע אפוא, כבר מתחילת הדרך, לכך שהמצב בגיזרה מתוח, כי ישנן התראות מפני מתקפה על המוצב, וכי החיילים נמצאים בכוננות.

 

82.       המנוחה מוצגת בכתבה, ללא ספק, כילדה שהייתה בדרך לבית הספר.

בתחום חֶקֶר הספרות, ובייחוד חקר הספרות המקראית, רוֹוח השימוש במונח 'מילה מנחה': "מלה או שורש לשוני, החוזרים בתוך טכסט או רצף טכסטים או מסכת טכסטים חזרה רבת משמעות: המתחקה על חזרות אלה, משמעות אחת של הטכסטים מתפענחת או מתבהרת לפניו או, מכל מקום, מתגלית לו ביתר שאת" (מרדכי מרטין בובר דרכו של מקרא 284 (התשכ"ד)). בהשאלה לענייננו, המונח 'בית-ספר' כמוהו כ'מילה מנחה' בכתבה. הוא מוזכר בה, מפיה של אילנה דיין, אגב תֵאור המנוחה, שלוש פעמים. פעם בפתיח לכתבה, כשהמנוחה מתוארת כמי ש"הלכה שם עם תיק בית-ספר על הגב", פעם נוספת בקטע ד', כשמתוארת לראשונה המנוחה, כמי ש"הייתה בדרך לבית-הספר", ומילות הסיום שבהן נפרדת אילנה דיין מן הצופה – לפני קטע הסיום באולפן – מוקדשות לאופן שבו פונתה לבסוף "גופתה של ילדה בת שלוש-עשרה, שהיתה בדרך לבית-הספר". מייד לאחר מכן מובא המונח בפעם הרביעית, מתוך רשת הקשר, כשנשמע קולו של החייל בתצפית המתאר אותה כמי ש"היתה עם מדים של בית-ספר".

 

83.       לא בדרך מקרה הודגש עניין בית הספר. שימת הלב אליו איננה "נוקדנות" אשר "מתרחקת מן העניין עצמו", כפי שטענו הנתבעות (עמוד 1187; עדות רוני דניאל, עמוד 974). כדרכה של 'מילה מנחה', איזכּוּר חוזר ונִשנה של 'בית הספר' בא לחדד, למקד, להעביר מסר, ליתן משמעות. לא נדרש מאמץ רב כדי להתחקות אחר התכלית של השימוש החוזר בו, ועל המשמעות שהוא בא ליתן לכתבה. ניכר בעליל כי הוא נועד להדגיש בתודעתו של הצופה את תמימותה של הילדה המנוחה, ואת חוסר התוחלת שבהריגתה.

            הצופה הסביר אכן מבין כי המנוחה היתה ילדה תמימה שעשתה את דרכה מביתה אל בית הספר, כשיגרת היום-יום. על גבּהּ נשאה תיק בית ספר תמים. בהתנהגותה לא היה משום איום על חיילי המוצב.

 

84.       מה גרם לחיילים לפתוח באש לעבר המנוחה? סוגיה זו נגזרת מן ההיבט הגיאוגרפי, היינו מן השאלות מה היה המרחק שעשתה המנוחה בתוך שטח האב"ם עד למקום שבו זוהתה, ומה היה המרחק מן המקום הזה ועד למוצב. התובע סבור כי הכתבה מציגה את מצב הדברים כאילו המרחק שבין המוצב לבין בתי רפיח קצר. גודלו של האב"ם, האסור בתנועה לתושבי רפיח, אינו מוזכר כלל בכתבה. בהעדר מידע אחר, לשיטתו, מלמדת תמונת הבתים הקרובים, על רקעהּ של המשקפת שבעמדה, אשר מוצגת לצופה בדיוק ברגע שאילנה דיין אומרת כי המנוחה זוהתה "במרחק של מאה מטר מהמוצב", כי מדובר במרחק קצרצר (קטע ב'). הוֹשט היד וגע בבתים. סטייה קלה בלבד של המנוחה מן הדרך לבית הספר אל תוך "האזור הבלתי מורשה", גרמה מייד לירי לעברה ולהריגתה.

 

85.       הפליג התובע קמעא. כמה פעמים במהלך הכתבה מוצגים שטחים חוליים, בתמונות מקלטת הפסקל, וגם תמונות נוספות שנחזות כאילו צולמו מן המוצב, מלמדות על מרחק לא קטן בין המוצב לבין הבתים. הצופה מבין כי המוצב מוקף בשטחי חול. קריאתו המבוהלת של השומר בש"ג, הנשמעת ברשת הקשר, כי "זיהיתי הולכת על שתיים מאה מטר מהמוצב" (קטע א'), מלמדת כי הדמות מזוהה במקום חריג, לא בסטייה קטנטנה אל תוך השטח האסור, הגם שנותר עוד מרחק בינה לבין המוצב גופו. כך גם קריאתו-פסיקתו של התצפיתן כי מיקומה של הדמות הוא "מיקום ממש לא תקין" (קטע ב'). הצופה מבין אפוא כי בין המוצב לבין בתי רפיח משתרע שטח ריק, 'אב"ם', שאינו קטן, וכי המנוחה נראתה כשכבר נכנסה כברת-דרך אל תוך השטח הזה.

           

86.       כך לגבי ריחוק מיקומה של המנוחה מבתי רפיח; לא כך לגבי מיקומה ביחס למוצב. כל שהצופה מבין הוא כי המרחק שבו זוהתה המנוחה ונורתה הוא 70-100 מטרים מגבולות המוצב; ותו לא. הטעם לפתיחה באש בעיני הצופה הוא עצם היות הדמות במקום חריג, בלתי תקין. כך הלא נשמע בכתבה, מפיה של אילנה דיין: "מבחינת החיילים, מרגע שנכנסה לאב"ם – האזור הבלתי מורשה – מותר להם לירות לעברה על מנת לפגוע" (קטע ג'), וזאת למרות שהחיילים יודעים, כבר משלב ראשון, כי מדובר ב"ילדה קטנה" (קטע א), "ילדה בת עשר בערך" (קטע ג'). הצופה יודע אמנם, כך הרי נאמר בפתיח לכתבה, כי "החיילים חוששים מאפשרות שהילדה נושאת מטען, או שנשלחה כפיתיון כדי למשוך אותם אל מחוץ למוצב", אולם החשש הזה נותר חשש כללי ועמום, תולדה של הסיטואציה במקום שהיא "עצבנית מלכתחילה", והוא איננו העילה הישירה לפתיחה בירי, למשך הירי ולאופיו.

 

87.       מרגע שהחל הירי מעמדות המוצב לעבר הדמות, מבין הצופה כי הוא נעשה בכל האמצעים, לרבות מקלעים ומקלעים כבדים. החיילים היורים עשו זאת בקור רוח, כמעט כלאחר-יד, בהתעלמות מגילהּ הצעיר. צרורות רבים וארוכים, במשך זמן רב, נורו לעברה. גם לאחר שהחלה בורחת, תוך כדי ריצתה. מַעייניהם של היורים לא היו נתונים לקיומה של סכנה כי אם לזוטות, כגון מי ינקה את המקלע לאחר הירי הממושך. כך ניכר מתמונות הירי במא"ג ומשִׂיחם של מפעילי המקל"ר: "אינעל אימא של החייל הזה, מי זה? מי זה בעמדה שמה? - לא יודע, אבל הוא ינקה את המא"ג" (קטע ג). גם לאחר שנפלה הדמות מאחורי מחפורת נמשך ירי כבד לעברה, מכלי הנשק הכבדים (קטע ד).

 

88.       כעת נתאר את פעולותיו של התובע עצמו, בעיני הצופה הסביר. מובן היטב מן הכתבה כי התובע פעל תחת הרושם שמחבל מתקרב למוצב. לפיכך יצא מייד לקרב, בלי להשתהות. אילנה דיין נוקטת אמנם לשון ריצה – "ורץ אל מחוץ למוצב" (קטע ה'), ולשיטתה כל צופה "שעיניו בראשו" יבין כי ההתקדמות שלו לעבר הדמות נעשתה בריצה רגלית (סעיף 80 לתצהירה) – אולם תמונת הג'יפים הממוגנים המלווה את המלל מותירה רושם עז. בתחילה אֵלו הם ארבעה ג'יפים בשיירה, ולאחר מכן תמונת ג'יפ נוסע. התמונות הללו מלווֹת את כל המלל המתאר את יציאתו להסתערות. הצופה אינו מבין שמדובר בתמונה שבאה ליתן רק "הקשר מבצעי" לאירוע, כפי שטענה אילנה דיין          (23.10.08, 344). הביטוי 'רץ' ושילוב תמונותיו בהליכה רגלית יכולים להתיישב בעיני הצופה כמתייחסים לריצתו אל הג'יפ, אך אין בכוחם להסיר את הרושם כי את הדרך מן המוצב אל הדמות עשה התובע בנסיעה בג'יפ הממוגן. 

 

89.       בעודו יושב בג'יפ הממוגן – כך בעיני הצופה, הרואה תמונות של חייל מדווח בקשר מתוך רכב ממוגן, ושומע מפיה של אילנה דיין כי "ר' מדווח כאן בזמן אמת על כל צעד שלו בשטח, מרחק של מטרים מן הילדה שכבר מוטלת על הקרקע" (קטע ו') – משוחח התובע בקשר עם החמ"ל. כשיצא התובע להסתערות חשב כי מדובר במחבל, אך לצופה מסתבר כי כשהחל התובע להאזין לקשר התעדכן בפרטים, וכנראה הבין כי מדובר בילדה קטנה. כעת הצופה מתרשם כי לפניו תיעוד אותנטי ומדוייק, שהרי נאמר לו באופן ברור ומפורש מפיה של אילנה דיין כי "זה אולי התיעוד המדוייק ביותר של מה שקרה שם". התובע מודיע כי הוא מתקרב עם חייל נוסף קדימה, כדי "לוודא את ההריגה". הצופה מבין בשלב הזה כי ידוע לתובע אז שהילדה מוטלת על הקרקע, סכנה כבר לא נשקפת ממנה, והוא יוצא לירות עליה עוד כדי לעשות וידוא הריגה. כעת עוד לא ברור לחלוטין מה טיבו של אותו 'וידוא הריגה', אך הספק שנותר אצל הצופה בא על פתרונו מייד כשנשמעים הדברים המיוחסים בכתובית לחייל בפלוגה, בעיווּת קול: "המ"פ שלנו הסתער עליה כאילו, ונתן לה שני כדורים, וידוא הריגה, חזר אחורה, ואז לא יודע מה קרה כאילו מה הוא החליט, חזר אליה ונתן לה צרור אוטומט, וכאילו, זהו" (קטע ו'). המסקנה הזו מחזקת את מה שידע הצופה עוד קודם לכן, מן הפתיח לכתבה, כי התובע המשיך לירות על המנוחה גם לאחר שידע כי נהרגה: "אחרי שרשת הקשר מדווחת שמדובר בילדה קטנה, כל המוצב ממשיך לירות עליה, והמ"פ מסתער עליה, וממשיך לירות, גם אחרי שנהרגה". ברור לצופה כי התובע, כפי שעשו יתר חיילי המוצב, המשיך את הירי עליה – על המנוחה – גם אחרי שנהרגה, כפי הפירוש העממי של המונח 'וידוא הריגה'. זהו ההסבר, בעיני הצופה הסביר, גם לקטע המובא מתוך הקלטת שצילמו חיילי הפלוגה, שבו נראה חייל אומר "ווי, איך שהוא ריסס אותה מטווח אפס..." (קטע ח'). חיזוק סופי מקבל הצופה להבנה הזו כשאילנה דיין אומרת בקולה כי החיילים "רואים אותו יורה לכיוון גופתה של ילדה קטנה" (קטע ט').

עם סיום האירוע קרא התובע לכל חייליו בקשר והורה להם כי צריך להרוג "כל מי שזז, נע, במרחב, גם אם זה בן שלוש" (קטע י"ב).

 

90.       זאת מבין הצופה לגבי החגיגה: לאחר האירוע, כשחזרו החיילים למוצב, ישבו אחדים מהם בחדרם, השמיעו מוזיקה קצבית – מתנועעים-רוקדים לצליליה, מנופפים בידיהם בתנועות שונות ומסמנים סימני ניצחון. הלחץ שהשתחרר עם האירוע גרם להם לתחושות של הקלה, חדווה וניצחון. הדבר בא לידי ביטוי גם בתמונות שמוצגות בסמוך, של חיילים אחרים בלבוש קרבי, כשהם מחייכים ומסמנים תנועות ניצחון בידיהם (קטע ח'). זו תוצאה מכך ש"משהו השתבש" בפלוגה כבר קודם לכן.

 

91.       אילנה דיין טוענת כי הכתבה אינה יוצרת קשר כרונולוגי בין האירוע לבין תמונות החגיגה, שהרי היא אומרת כי "התמונות האלה מופיעות מייד אחרי אירוע הירי על קלטת הוידאו שצילמו חיילי המוצב"; ולשיטתה כל צופה מבין כי אין בעובדה שהתמונות מופיעות מייד לאחר האירוע כדי לחייב קשר כרונולוגי: "מה אני אומרת לצופה? אנחנו סיימנו לדבר על האירוע, אנחנו עכשיו מדברים על מצב היחסים ועל הווי החיים בפלוגה. התמונה הזאת... בסך-הכל באה לשמש כדי להראות משהו מהווי החיילים בפלוגה" (עמוד 498; וכן סעיף 133.50 לתצהירה). אילנה דיין לא רק שללה קשר בין החגיגה לבין האירוע, אלא אף הביעה כלפי ב"כ התובע התקוממות לנוכח הטענה כי יצרה קשר כזה: "שלא תנסה לרגע לומר, לא רציתי לייצר שום אימפקט מהסוג הזוועתי שאתה מייחס לי" (עמוד 504).

 

92.       אולם צפייה ניטראלית בכתבה, צפייה סבירה, מעבירה אל הצופה מסר אחר. השתלשלות העניינים, אופן תאור האֵרוע, והמשפט הקושר דלעיל המציין את מיקומן של התמונות האלה על קלטת הוידאו, בסמוך לתמונות שצולמו מן האירוע, מעבירים מסר על אודות קשר כרונולוגי וענייני, בין האירוע והחגיגה. הפנים העולצים, הנינוחים, המחייכים, הסימון 'וי' באצבעות הידיים, משקפים את הלך-הרוח אחרי שהסתיים האירוע.

 

93.       בעניין התחקירים הצבאיים: הצופה מבין כי הללו, כפי שכבר ידוע מן הפתיח לכתבה, כּשלו, 'טייחו' את הפרשה והתחמקו מן האמת כדי לזכּוֹת את התובע (קטע ז). כך מובן הביטוי "צה"ל סוגר תחקיר שיש בו הכל חוץ מעובדות אמת". הביטוי 'סוגר' מתפרש במשמעות של 'טיוח', הסתרה, 'החלקה', קריצת-עין. רק כשהסיפור יצא החוצה, נפתחה חקירת מצ"ח והתובע נעצר, החלה האמת להתברר. אחת הסיבות לזיכוי השקרי של התובע בתחקירים הוא האימה שהטיל על קצינים וחיילים, ואשר גרמה להם לשקר.

 

94.       לגבי חקירת התובע במצ"ח, אשר ממנה מובאים בכתבה כמה קטעים ארוכים, מוצגת לצופה תמונה מורכבת: התובע טען בחקירה כי רק לאחר ירי שני הכדורים יכול היה לדעת בוודאות שהמנוחה מנוטרלת, משמע הרוגה (קטע ז'). לטענתו, הוא יצא מן המוצב וירה לעברה משום שחשש כי נשקפת ממנה סכנה למוצב, מכיוון שהיא מסוגלת עדיין להפעיל מטען או לירות. התובע התייחס אליה כאל איום ויצא על מנת לנטרלוֹ, כפי שחינכו אותו. הביטוי 'וידוא הריגה' שנקט בו כשדיבר ברשת הקשר משמעוֹ הוא ניטרול האיום; ולאחר שהחוקר דוֹחקוֹ לפינה הוא מודה כי ביצע וידוא הריגה, אולם עדיין מנסה להיתמם, להתחמק, ו"כאילו לא מבין מה רוצים ממנו" (קטע י'), בלשונה של אילנה דיין. הצופה כעת נבוך, שכן מחד גיסא מובן לו כי התובע כשאמר שהוא יוצא "לוודא את ההריגה" התכוון לנטרל את האיום שהוא חש כי נשקף מן המנוחה, ומאידך גיסא, אילנה דיין משדרת מסר כי אליבא דאמת נעשה מעשה פסול. בהמשך (קטע יא) מובאת שוב, ובאריכות, גירסתו של התובע מפיו בחדר החקירות. הוא חוזר שם ומדגיש את החינוך הצבאי הקרבי "ליצור מגע" כמה שיותר מהר עם מקור האיום כדי לנטרלוֹ, אף תוך סיכון חיים, וכי רק לאחר שירה שני כדורים לעבר המנוחה ידע כי הסכנה חלפה. שוב, התובע נראה כמנסה להתחמק מהודאה במעשה של 'וידוא הריגה', והצופה נותר במבוכתו: אם מבחינת התובע 'וידוא הריגה' משמעוֹ הוא ניטרול האיום שסבר כי נשקף מן הדמות, מה מקומה של ההתחמקות הזו?

מסקנה ברורה אינה מתיישבת בתודעתו של הצופה הסביר, אולם הרושם שמועבר אליו הוא שהתובע כופר באשמתו ומציג גירסה איתנה, אלא שהחקירה במצ"ח דוחקתוֹ אל הפינה, ומצליחה לגלות אמת שאיננה לטובתו כלל וכלל.

 

95.       ההבחנה בין גירסת התובע לגבי ירי שני הכדורים לבין גירסתו בעניין ירי הצרור אינה נהירה לצופה. אילנה דיין אומרת בקולה כי "בשלב הזה, אגב, הם מנסים להבין מה קורה אחרי שירה את שתי היריות בילדה, הוא הולך אחורה, חוזר לכיוון שלה, ויורה עוד צרור", ומסבירה כי החוקרים מנסים להבין באיזו זווית ירה "כשהיה במרחק של מטר או שניים מן הילדה", אולם רצף התמונות המציגות את ההדגמה מבלבל: בתחילה נראה התובע אוחז במטאטא כבנשק ומפנה אותו בזוית של כ-45 מעלות כלפי מטה, ומייד אחר-כך הוא אוחז ברובה אמיתי ומכוונוֹ במקביל לקרקע. הוא מדגיש כי לא היה ירי במאונך למטה, כלפי גופת המנוחה. החוקרים מקשים עליו לגבי גירסתו על אודות מרחק הפגיעות שלו, והוא מקשה עליהם במבוכה, כי אינו מבין "מה המטרה מהשאלה הזאת" (קטע י'). גם כאן נותר הצופה נבוך: התובע מכחיש ירי במאונך אך מודה בירי בזווית לקרקע, לא ברור איזו תנוחת ירי מיוחסת לאיזה מן השלבים, החוקרים מביכים אותו בשאלות קשות, ולא נהיר לאיש מאי נפקא מינה בין ירי במאונך או שלא במאונך, אם כּוּון אל המנוחה. עיקרו של דבר, הצופה איננו מקבל אינפורמציה מלאה וסדוּרה לגבי גירסתו של התובע.

 

96.       דמותו ואישיותו של התובע נתפסים בעיני הצופה כך: מדובר בקצין דרוזי בן 25 מהגליל, חדור מוטיבציה קרבית, שהתנדב לשרת ביחידות מובחרות של צה"ל, בעל כושר גופני יוצא דופן, שאוהב לחשוף לעין כל את זרועותיו השריריות. התובע קיבל חודשיים קודם לאירוע את הפיקוד על הפלוגה הבעייתית, עם מתיחויות בתחום היחס בין ה'צעירים' וה'וותיקים'. התובע ניסה לשבור מסורות קיימות והתוצאה היתה עימות בינו לבין החיילים. ישנם חיילים ש'מחפשים אותו' מחמת כן, ישנם שמזלזלים בו מאחורי גבו, ובכלל האווירה בפלוגה איננה מן המשופרות. בשל הבעיות הפיקודיות שהיו לו, שקלו המג"ד והמח"ט להדיחוֹ מתפקידו. מצב היחסים בינו לבין כמה מן החיילים, הוא אשר גרם לסיפור התנהגותו באירוע לצאת החוצה.

            כך אפוא, כמתואר עד כאן, נראית ומתפרשת הכתבה בעיני הצופה הסביר.

           

97.       הנתבעות הציגו כזכור חווֹת דעת של עדים 'מומחים'. הללו חיוו דעתם על שתי סוגיות: האחת – טיבה של עבודת עריכה עיתונאית וטלוויזיונית, והשנית – האופן שבו מתפרשת הכתבה דנן בעיני הצופה. הסוגיה הראשונה היא אכן סוגיה מקצועית מובהקת. יש מקום לשמוע את חוות דעתם של מומחי מקצוע לגביה, ונתייחס לכך בהמשך הדיון. לא כך לגבי הסוגיה השנייה, שהמומחים עסקו בה בעיקר בטבלה שצירפו לתצהיריהם, המקבילה לטבלה שבכתב התביעה, תחת הכותרת "חוות דעתי". שאלת האופן שבו מתפרשת הכתבה דנן בעיני הצופה הסביר היא שאלה עובדתית שבית משפט נדרש להכריע בה, על-פי שיקול דעתו. הלכה נושנה היא, שלא זזה ממקומה, כי הקורא או הצופה הסביר הוא זה שבית המשפט רואה בעיני רוחו כקורא או צופה סביר, וכך תוכרענה מחלוקות עובדתיות לגבי קיומם או העדרם של דברי לשון הרע בפרסום פלוני (ע"א 723/74 הנ"ל בעמוד 301; ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, 337 (1989); שנהר, שם, 109). מובן כי רשאים הצדדים לטעון את טענותיהם על כך – ואמנם הצדדים עשו כן, זה טוען בכֹה וזה טוען בכֹה – אולם ראיות לגבי הבנת הצופה לא תתקבלנה (ע"א 723/74 הנ"ל שם; שנהר, שם, 119).

 

98.       אולם לא רק בכך לקו חווֹת-הדעת של המומחים. במהלך הדיונים הָראֵנוּ לדעת כי שלוש הטבלאות שמצורפות לשלוש חווֹת-הדעת דומות זו לזו להפליא, דמיון רב, דמיון מביך. בחקירתם דבקו העדים המומחים בגִרסתם כי הם-עצמם עומדים מאחורי האמור בטבלאות שבחווֹת-הדעת, אולם אין כל ספק כי יד אחת כתבה טבלה בסיסית, ורק שינויים, על-פי רוב מעטים, נעשו בה כששולבה אל תוך חווֹת-הדעת. אין דרך רציונאלית אחרת שיהיה בה כדי להסביר כיצד שלושה מומחים מתנסחים לעיתים כֹּה תכופות בלשון אחת (ממש!), וגם במקומות שבהם עוּבּד הסגנון, נותר תוכן זהה לחלוטין. שלושתם נוקטים באותם ביטויים ואף מדגישים אותן ההדגשות, כמו למשל הדגשת המילה 'אין' בחוות דעתם לקטע י"ז בטבלה. גם לא מעט טעויות זהות התגלגלו אל שלוש חוות הדעת. שלושת המומחים קבעו, קביעה מוטעית, כי אורך ה'שוט' בקטע ג' שבטבלה הוא ארבע עשיריות השנייה. שלושתם אף טרחו, דרך מקרה כביכול, להבליט את ה'מִמצא' הזה בשלושה סימני קריאה (!!!). שלושתם קבעו כי משך הצגת המא"ג הממוגן בקטע י"ח בטבלה הוא שתי שניות, בעוד שאורכו של הקטע הזה לפי האמת הוא חמש שניות. שלושתם היפנו בחוות דעתם על קטע י"ג בטבלה אל קטע ט"ז, בטעות, במקום אל קטע כ"ז. עוד כהנה וכהנה התנסחויות זהות וטעויות זהות נמצאו בשלוש חווֹת הדעת, אם בעניינים פעוטים ואם בעניינים עקרוניים. שלושת המומחים עשו זאת בדרך זהה, כולם כאיש אחד. ניתן לצפות מאת מומחה הנותן חוות דעת, ליצור מסמך מקורי, שישקף עמדה עצמאית וניתוח אותנטי של המוצג שהובא לבדיקתו. גם משום כך מוטב היה לוּ נחסכה הגשת חוות-דעת מטעם מומחים על דבר שמומחיותם אינה מועילה לגביו.

 

99.       בחווֹת הדעת שלהם לא ציינו המומחים אֵלו חומרים עמדו לפניהם בעת הכנת חווֹת הדעת. כשנשאלו על כך בחקירה הנגדית לא הצליחו ליתן תשובה מלאה. שלום קיטל העיד כי צפה, כפי הנראה, רק בקלטת הפסקל ובקלטת הלקט לפני שניגש לכתוב את חוות-דעתו, וגם את זאת לא זכר במדוייק (עמוד 629). רוני דניאל אף הוא לא זכר במדוייק מה ראה משום שהדבר היה מזמן (עמוד 932; 966). למעשה, העריכו המומחים את טיבה של הכתבה מתוכה, בעיקר על סמך מה שהיה בה, וכשנשאלו על חומרים שלא נכנסו לכתבה באו לעיתים לידי מבוכה. כך, למשל, שלום קיטל השיב כי אכן תמוה מדוע לא שולב בכתבה המידע על אודות הירי שנורה על הכוח, וציין כי "אם לא הייתי מכיר את אילנה, השאלה הזאת הייתה אולי במקום. אני מכיר אותה, אני יודע איך היא עובדת... אני לא יכול לנתק את זה מההיכרות" (עמוד 669). הערכתו את הכתבה ככתבה "מאוזנת, מדויקת, נכונה וערוכה היטב בהתאם לכל כללי האתיקה והיושרה העיתונאיים" (עמוד 29 לתצהירו) – התגלתה כמסתמכת בעיקר על בחינה חיצונית שעשה לתוצר הסופי של הכתבה, בצירוף היכרותו עם אילנה דיין. על מנת לכתוב חוות-דעת ראויה לשמה היה על המומחה לבחון היטב את כלל חומרי הגלם שעמדו לפני אילנה דיין, במלואם: את קלטת הפסקל, את קלטת הלקט, את הקלטת הביתית, את הודעות הנחקרים במצ"ח. קשה אפוא להתייחס לחוות-דעתו כאל הערכה אובייקטיבית של מומחה, שאמור לבדוק את המוצגים שלפניו בניתוח מקצועי ומעמיק, בתוך מכלול הנסיבות והעובדות.

 

100.     הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לשני עובדי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, מרדכי שקלאר וגיורא רוזן. השניים העידו לא כמומחים כי אם כעדים רגילים. הראשון, שהיה מנכ"ל הרשות השנייה במועד שידור הכתבה, תיאר את טיפולו בתלונה שהוגשה מטעם דוברת צה"ל דאז, רות ירון. התלונה הועברה לתגובת מנכ"לית הנתבעת 2, 'טלעד', וזו מסרה את תגובתה, אשר הניחה את דעתו של שקלאר. לאחר מכן זימן שקלאר לבירור גם את אילנה דיין ואת דורון גלעזר, עורך התכנית, ולאחר שמיעת עמדתם נחה דעתו כי "השידור היה מדויק ואחראי... מדובר בכתבה עיתונאית חשובה, מדוייקת ומקצועית" (סעיף 14 לתצהירו). בחקירתו הנגדית הבהיר כי "הראיה שלי כרגולאטור זה על המכלול ואני לא נכנס לרזולוציה", וכי כרגולאטור אין לו הסמכות לדרוש לעיין בחומרי הגלם (עמוד 816), אלא רק להתרשם מסבירות הכתבה על פניה (עמוד 813). הוא העיד גם כי היכרותו האישית רבת השנים עם מלאכתה המקצועית של אילנה דיין סייעה לו בהכרעתו לדחות את הטענות נגד הכתבה (עמוד 803), והבהיר כי דווקא לאור היכרותו-זו הוא האיש המתאים לבחון את הכתבה. נותרנו בסופה של עדותו של שקלאר תמהים איזו תועלת היתה בהבאתה, וכיצד זה יכול היה לקבוע כי הכתבה נערכה באיזון, במקצועיות, בהגינות, בדייקנות ובאחריות, ולשוב להדגיש זאת בפני בית המשפט, בלי שצפה כלל בחומרי הגלם.

 

101.     גיורא רוזן, נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, קיבל לאחר השידור פניות של אזרחים ובהן תלונות מרוֹת על אודות הכתבה ואופן עריכתה. גם עצומה של משפחות חיילים, שקראו בין היתר לפיטוריה של אילנה דיין, נשלחה אליו. לאחר הבירור שעשה – דומה בטיבו ובהיקפו לזה שעשה מרדכי שקלאר – השיב לפונים כי "מסקנתנו היא, שהתיאור שבכתבתה של אילנה דיין אודות שהתרחש במוצב גירית הוא עובדה ושהאשמות שהופנו כלפיה אינן מן העניין ואין להן כל יסוד וקשר לעובדות שנצפו או נשמעו בכתבה. במילים אחרות, אילנה דיין לא עיוותה או זייפה, וכל החומר 'החם' היה מקורי ולקוח מהקלטות שנמסרו לידיה". כמו כן הגיע למסקנה כי "הטענה כי חייל נתפס בשקר [הכוונה להודאתו של חייל כי שיקר בתחקיר נגד התובע – נ' ס'], אינה משנה מאמינות הכתבה ומאמיתותה" (סעיף 11 לתצהירו).

 

102.     בחקירתו הנגדית הבהיר גיורא רוזן בתקיפות כי "אני לא בודק חומרים... [זה] לא תפקידי". לדבריו, הטענה שכדי לבדוק את השאלות שהופנו אליו ביחס לכתבה היה עליו לבחון את חומרי הגלם, היא "צנזורה" (עמוד 876). מה שרלוונטי לבדיקתו, על-פי שיטתו, הוא אך ורק "מה ששודר", ולא טענות שהועלו לפניו על אודות דברים שהתרחשו באירוע ולא שודרו. "מה שהיה בסרט הוא מה שמעניין... אני מטפל במה שנראה ולא במה שלא נראה..." (עמוד 906). לפניות הוא משיב, לאחר שצפה בכתבה ששודרה, לא על סמך בדיקת חומרי הגלם והתחקות אחר דרך יצירת הכתבה, כי אם "על סמך ההכרה שלי באתיקה כזו, על סמך היושר שלי, על סמך ה-Dignity בכלל, המעורבות, המעורבות שלי בין אנשים" (עמוד 891), "על סמך מקצועי, על סמך הרוחב שלי, על סמך השכלתי..." (עמוד 894). להשלמת התמונה בדבר דרכי העבודה הנקוטות בידו בבחינת תלונות הציבור הבהיר כי "אילנה דיין היא עיתונאית אמינה משנים... מי שעושה מאילנה דיין מפלצת הוא מפלצת" (עמוד 907).

 

103.     חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990, קבע את תפקידו של נציב תלונות הציבור של הרשות, ונתן בידיו סמכויות חקירה מפליגות: "נציב התלונות רשאי לברר את התלונה בכל דרך שיראה לנכון והוא אינו קשור להוראה שבסדר דין או בדיני ראיות" (סעיף 119(א)). לבד מזאת, נציב תלונות הציבור עצמאי לפעול כרצונו ולפי צו מצפונו, ואינו כפוף לאיש מאנשי הרשות השניה: "אין על נציב התלונות מרות בענייני מילוי תפקידו על פי סימן זה, זולת מרותו של הדין" (סעיף 125). למקרא סעיפי החוק הללו, ניתן היה לצפות כי בעל תפקיד כה חשוב ורב סמכויות, אשר קיבל לידיו פניות רבות ובהן תלונות קשות על הכתבה, ואף פנייה מדוברת צה"ל, יפעל בחריצות ובמסירות כדי לבחון את התלונות הללו לעומקן. מי אם לא הוא, שליח הציבור, יבחן לעומקן תלונות חריפות בעניינים רגישים וטעונים כמו עניין זה? אימתי תנותח כתבה לעומקה, ותיבדקנה טרוניותיהם של הצופים, אם לא בכתבות כמו הכתבה דנן? לאיזה צורך ניתנו בידיו של נציב תלונות הציבור כלי חקירה אדירי כח, אם לא כדי לבחון כיצד נעשתה הכתבה, אֵלו חומרים עמדו לפני עורכיה, ומה היו שיקוליהם בעת הכנתה? חלף עשיית בדיקה כזו, בּיכֵּר גיורא רוזן להסתמך על בדיקה שטחית של הכתבה גופה בלבד ועל הסברים שנתנו לו מושאי התלונה עצמם. הערכה חיצונית של הכתבה, והנמקותיהם של עורכיה, הספיקו לו כדי לדחות את התלונות. מר רוזן לא הסתפק בדחיית התלונות; לא נתקררה דעתו עד שהרביץ בפונים דברי תוכחה והטפת מוסר כלפי המערערים על עבודת העיתונאים, ודברי קילוסין לתקשורת החוקרת בכלל ולנתבעות בפרט. כל זאת, כאמור, מבלי לבחון כלל את חומרי הגלם שהיו אצל הנתבעות עובר לשידור הכתבה.

 

104.     תמונה עגומה למדיי התגלתה אפוא באולם בית המשפט באשר לביקורת שנעשתה בתוככי הרשות השנייה. חוק הרשות השנייה ביקש להקים מנגנון ביקורת עצמאי ויעיל, אולם התחוור כי לא נעשה בו שימוש. ב"כ התובע הציגו עוד מספר תלונות בעניינים אחרים, ללמדנו על כך שהצופים שוגים באשליות כאילו ישנה כתובת שאליה ניתן לפנות, כאילו יש לציבור נציג בלתי תלוי בתוך הרשות השנייה שישמש לו לפה ולעיניים, להביע ביקורת ולבחון תלונות, אך בעת מבחן מתגלה כי לא תמיד יש פנים מאחורי המסכה. אין די בהכרה באיכויותיה של אילנה דיין ובצפייה נינוחה בכתבה. יש צורך ביגיעה. היה על נציב תלונות הציבור לשנס מותניים, לצפּוֹת בחומרי הגלם, להשווֹתם אל התוצר הסופי, להעמיק-חקר, ורק אז לגבש את דעתו לגבי התלונות שנשלחו אליו. פעילות נמרצת, הגונה ויעילה של נציב תלונות הציבור, בדיקה מעמיקה של פניות הציבור, ומתן מענה הולם, כל אלה – יתכן שהיו חוסכים הליכים משפטיים, ומייתרים התערבות מצִדו של בית המשפט אשר כלל איננו שׂשׂ לתקוע עצמו בעניינים כגון דא.

 

105.     הפלגתי בדברים האלה בדרך גררא, אגב דחיית חווֹת-דעתם של המומחים בשאלת הבנתו של הצופה את הכתבה, כי לא ניתן היה להתעלם מן העדויות הללו שהביאו הנתבעות, וגם לא הייתה בהן תועלת מבחינתן. 

כאן המקום להעיר בקצרה גם על עדותו של אלוף (במיל') גיורא איילנד. במהלך המשפט התברר כי הלה פנה אל התובע לאחר שזה הגיש את תצהיר עדותו, בידיעתה של אילנה דיין, והמליץ לו למשוך את התביעה, משום "שיהיה עיסוק תקשורתי בעניין הזה ואנשים שצריכים יהיו להחליט על הקידום שלו, שאולי חלקם יתחלפו, יכולים להגיד גם שהם היו שופטים דברים מסוימים, פיקודית, אחרת ממי ששפט בזמנו... כשמתחילים דברים כאלה, לכלוך עולה וכשלכלוך עולה אתה אף פעם לא יודע למה הוא יידבק ומה זה יכול לעשות גם לעתיד הצבאי שלך" (עמודים 611-612). יש פּסוּל בפנייה כזו במהלך המשפט, בידיעתה של אילנה דיין, ובאופן שבו נעשתה, אולם לא נאריך במקום שאין בכך הכרח.

והערה אחרונה: עדותו של דורון גלעזר. במהלך עדותו הצביע הלה אל באי-כוחו של התובע, וקרא בזו הלשון אל בית המשפט: "אתה, אם תתקבל התביעה של החבר'ה האלה, על בסיס ההיגיון שלהם, חברים, אין, אי-אפשר לעשות עיתונות, אי-אפשר" (עמוד 1037). לא על סמך תחזיות-אימה תוכרע התביעה דנן, אלא בהתאם לחוק ולדין, לעובדות ולנסיבות; סבורני כי חוק איסור לשון הרע אינו מונע עשיית עיתונות כי אם מאפשר את עשייתה באופן מיטבי, בהצביעוֹ על נקודת האיזון בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מצד אחד לבין החובה להגן על שמו הטוב של האדם מצד שני.

נשוב כעת לנושא דיוננו – בחינת השאלה האם יש בכתבה שפורסמה משום לשון הרע על התובע.

 

ד. התנהגות חיילי הפלוגה ועניינה לתובע

106.     כזאת טענו הנתבעות: "חלק גדול בכתבה אינו מתייחס כלל לתובע, אלא להתנהגות החיילים בפלוגה קודם לאירוע המכונה 'וידוא הריגה'... רובן המכריע של הטענות המועלות על ידו, אינן נוגעות לו כלל... מתוך ניסיון להציג עצמו כקורבן, מנכס לעצמו התובע כל מילה ומילה שנאמרה בכתבה, אף כאשר הדבר אינו נוגע לו כלל ועיקר" (סעיף 6 לכתב ההגנה).

 

107.     יש להבחין בין שתי טענות: טענה אחת הנשמעת מפי הנתבעות היא כי אין אדם רשאי לתבוע דיבה שהוצאה על אחר. אכן, ככלל, זהו הדין. כבר הוזהרנו (ע"א 245/84 (ת"א) יעקובוביץ נ' מ"י, פ"מ תשמ"ו (א) 189, 177 (1985)) שלא להרחיב את מעגל בעלי זכות התביעה בגין דברי גנאי, מטעמים של מדיניות משפטית, שלא יהא כל אחד תובע את עלבונו של חברו ומלאה כל הארץ תביעות דיבה. ברם, דומני שלא זו תביעתו של התובע דנן. אין הוא תובע את עלבונם של חייליו כי אם את עלבונו-שלו שנגרם מהוצאת דיבה על חייליו. טענתו היא כי דברי הגנאי ששודרו על חייליו מוציאים את דיבתו-שלו רעה, מחמת אחריותו על חייליו כמפקדם. הנתבעות טוענות, וזו כאמור טענה אחרת מטענתם דלעיל, כי גם זאת מנוּע התובע מלתבוע, שכן אין בכוחו של התובע לנכס לעצמו דברי גנאי שנאמרו על אחרים.

 

108.     עקרונית, גם בטענה הזו יש ממש. אף כי התובע הוא גיבור הכתבה, לא כל דבר שנִשמע ושנִצפּה בכתבה משליך עליו דווקא. ברם, לעניין התנהגות חיילי המוצב באירוע ולאחריו אני סבור כי יש צדק רב גם בטענתו של התובע. הוא הלֹא היה מפקד המוצב. החיילים – חייליו. הוא ניהל את האירוע, אף כי לא מרגע תחילתו. הוא נתן את הפקודות. הוא הסתער בראש. תגובתם הראשונה של החיילים להופעת המנוחה היא תוצר של פקודות שבאחריותו ליתן. יחסם לאחר מעשה אל אשר אירע הוא תוצר של רוחו והשראתו. לפיכך התנהגותם של חיילי הפלוגה רלוונטית בהחלט לתובע, לתדמיתו, לשמו, לאופן שבו הוא מוצג.

 

109.     זו נקודת המוצא, כך נתפס הדבר בעיניו של צופה סביר, אך יש גם לסייג זאת: הצופה מבין היטב כי שׂרר מתח בין התובע לבין חייליו. הם אינם עשויים בהכרח בצלם דמות תבניתו, וגם התנהגותם, לפחות בשיגרה, בודאי לא תאמה באורח קבע את הוראותיו. לא כל דבר גנאי שמיוחס לחיילים יש לייחס גם לתובע, מתוקף תפקידו ואחריותו. בסופו של דבר, דעתי היא כי הצגת פעולותיהם של החיילים באירוע והתנהגותם בכלל היא רלוונטית להצגת דמותו של התובע, ויכולה להשליך על שמו הטוב, אולם במידה מוגבלת ומסוייגת.

 

סיכום ביניים: הלשון הרע שבכתבה

110.     הכתבה עוסקת בחלקה הגדול בתובע. התובע הוא עיקרהּ, הוא גיבּורהּ, וגם התנהגות חיילי המוצב משליכה על תדמיתו. הכתבה קובעת לגביו עובדות, פוסקת אמיתות, גם אם לא תמיד הן ברורות וחד-משמעיות לחלוטין.

המסר מהכתבה, אשר אותו קולט הצופה הסביר לגבי התובע, בתמצית, הוא זה:

            ילדה תמימה מרפיח הלכה לה בבוקר יום 5.10.04 כּמִנהגהּ לבית הספר. מטעמים לא ידועים חרגה מן הדרך והחלה להתקרב אל מוצב גירית, בתוך שטח האב"ם, שטח חולי המקיף את המוצב ואינו מורשה לתנועה לתושבי רפיח. החיילים במוצב היו דרוכים ולחוצים, בשל ההתראות מפני פיגוע נגדם ובשל עומס העבודה. השומרים הופתעו לראותה והגיבו מייד בירי, משום שהילדה היתה במקום אסור לתנועה. חיילי המוצב הוקפצו לעמדות והחלו יורים לעברה בכל הכלים, לרבות במקלעים וכלי נשק כבדים. במהלך האירוע היו בין החיילים שחששו כי היא נושאת מטען, או כי נשלחה כפיתיון. צרורות ארוכים ורבים נורו לעברה, והירי נמשך גם לאחר שדוּוח לחיילים כי מדוּבּר בילדה קטנה. הם ירו מתוך אדישות, לא מוטרדים מגילהּ הצעיר כי אם מזוטות כמו ניקיון הכלים לאחר הירי. התובע התעורר, סבר כי מדובר במחבל, ויצא להסתער לעברו. הוא נסע לעבר הילדה בג'יפ ממוגן, עם אנשי צוותו. בינתיים הוברר לו כי מדובר בילדה קטנה וכי היא כבר נפגעה. התובע עצר את הג'יפ מטרים אחדים ממנה, וירד לעברה, ירה בה שני כדורים, וצרור נוסף מטווח אפס. לפני שחזר למוצב החליט להורות ולהדגיש לחייליו כי עליהם לירות בכל מה שזז במרחב, גם בפעוטות. החיילים חזרו לשגרה במצב-רוח של נצחון, עליצות, וקלות דעת.

            התחקיר הצה"לי אשר זיכה את התובע מכל רבב היה שקרי. קצינים וחיילים שיקרו בו, בין היתר משום שחששו מפני התובע.

האווירה בקרב חיילי הפלוגה אינה טובה. יש בה מתיחויות ועימותים, והתובע לא מצליח להשליט את מרותו. יש אווירה של פריקת עול וזלזול. רק בזכות החיילים המסוכסכים עם התובע יצאה האמת לאור, כי התובע ירה צרור אל תוך גופתה של ילדה קטנה לאחר שידע כי היא מתה.

            כשנודע הדבר נעצר התובע, נחקר במצ"ח, ולבסוף הוגש נגדו כתב אישום. התובע, קצין קרבי חדור מוטיבציה ורוח התנדבות, אתלטי וחסון, טען בחקירתו כי ירה משום שרצה לוודא את נִטרולה של הילדה, שהרי חשש כי היא עשויה להפעיל מטען או לירות, או לסכן אותו בדרך כלשהי. כמו-כן טען כי יצא מן המוצב בהסתערות תוך סיכון חייו. הוא גם הכחיש בתוקף כי ירה כשהוא עומד מעליה, ונשקו במאונך. שאלות החוקרים דחקו אותו לפינה והצילו מפיו דברים שלא חפץ לומר משום שהם סותרים את גירסתו, שאינה ברורה לגמרי.

 

111.     לימים תֹאמר אילנה דיין, בגילוי לב, בראיון עיתונאי שפורסם בעיתון 'מעריב' ביום 8.4.2005: "יצא כאילו אני שמתי את המ"פ על הצלב... יצא שצלבנו את המ"פ וחייליו בזמן שרצינו להראות: 'שימו לב עד לאן הסיטואציה הזאת מביאה את כולנו'" (ת/3; עמוד 566 ואילך).

זו, אכן, התמונה שהתבררה בבית המשפט. בכמה רבדים נצבעה דמותו של התובע בְּאוֹר שלילי: ראשית, התנהגותו בעת האירוע. אמנם בתחילה יצא מן המוצב בגבורה, להסתער על מחבל, אולם בהמשך ידע כי מדובר בילדה קטנה והמשיך להסתער כשהוא ממוגן בתוך ג'יפ ולבסוף ירה בגופתה פעם ופעמיים, שני כדורים וצרור. גם הוראתו לירות בכל מה שזז, לרבות בפעוטות, נשמעת אכזרית ומרושעת.

            שנית, התנהגות החיילים שבפיקודו. הללו נוהגים בדומה לו: יורים מכֹּח הוראות הפתיחה באש גם לאחר שיודעים כי מדובר בילדה קטנה, באדישות ובאטימות. לבסוף שמחים על 'נצחונם'.

            שלישית, התחקיר. התובע ניסה להסתיר את מעשיו על-ידי אילוץ קציניו לשקר והטלת אימתו עליהם. הסיפור הושתק, ורק מתנגדיו בקרב חיילי הפלוגה הם שהוציאו לאור את האמת.

רביעית, חקירת מצ"ח. התובע מיתמם, עושה עצמו כאילו אינו מבין מה פּסוּל יש במעשיו. הוא מתפתל נוכח שאלות 'קשות', ונִמנע מלהציג גִרסה עקבית.

 

112.     התשובה לשאלה הראשונה היא אפוא הן. יש בכתבה לשון הרע על התובע.

הדברים הללו ששודרו בכתבה עלולים היו להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; ואף לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו.

 

הגנת אמת הפרסום

113.     כאמור, יש משום לשון הרע כלפי התובע בכתבה, אולם עוד רחוקה הדרך עד לקבלת תביעתו. אם הדברים שפורסמו אמת המה, והיה בפִרסומם עניין ציברי, תהא זו הגנה טובה לנתבעות, והתביעה תידחה. כך הרי מורה אותנו סעיף 14 לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי". הנתבעות טוענות כי האמור בכתבה כולו אמת. לטענתן, ככל שיש לשון הרע על התובע בכתבה, הרי שהדברים נכונים, הם שודרו באופן מאוזן וראוי, והציגו לפני הצופה תמונה מלאה ושלמה. הצופה בכתבה לומד אך ורק אמת על אודות האירועים.

            התובע שולל את הטענה הזו, משני טעמים. האחד, כי המידע שהועבר לתודעתו של הצופה אינו אמת. חומרי-הגלם נערכו, לטענת התובע, עד כדי זיוף, ולפיכך העובדות שפורסמו מעוותות את האמת, ומתקבלת תמונה מסולפת לרעתו. הטעם השני נעוץ בהעלמת עובדות ופרטים רבים מן הצופה. העלמת העובדות אף היא תורמת לשיטתו לעיוות התמונה ולסילוף המציאות.

            הצדדים חלוקים גם בשאלת 'העניין הציבורי', האם היה או לא, בשידור הכתבה.

נדון בטענות כסִדרן.

 

א. עריכה או זיוף?

114.     "במסגרת תכנית טלוויזיה, כמו גם במסגרת כתבה בעיתון, אין כל אפשרות, וגם לא יעלה על הדעת, לשדר את כל חומרי הגלם של כתבה כלשהי" (סעיף 60 לתצהיר אילנה דיין). דברים נכוחים. מפיהם של אנשי המקצוע – אילנה דיין עצמה, דורון גלעזר, שלום קיטל, ורוני דניאל – למדנו מעט על מקומה של מלאכת העריכה בעולמו של עיתונאי בכלל ושל איש טלוויזיה בפרט. מגבלות הזמן והמקום ומאפייניה של המדיה הזו מחייבים את מי שבא ליצור כתבה טלוויזיונית לברור את הבָּר מן התֶּבֶן, את המעניין מן הטריוויאלי, את החיוני מן המיותר ואת הרלוונטי ממה שאיננו. לעולם לא ישודרו חומרי גלם כמות שהם, בגולמיותם, אם לא בעת דיווח בשידור ישיר או אולי בשידור ראיון חגיגי עם אישיות רמת-מעלה. גם המונח 'בישול', שבו השתמש התובע כדי לגנוֹת את המלאכה שעשתה אילנה דיין בעת יצירת הכתבה, אינה מילה מגונה כלל וכלל בִּשׂפתם של אנשי מקצוע העיתונות: "למשל, ברדיו נהוג לומר, בעגה המקצועית, שצריך 'לבשל' כתבה. המשמעות של 'לבשל' – פירושו לקחת מתוך רבע השעה של חומר הגלם את אותה דקה הראויה לשידור, הדקה הטובה ביותר מכל החומר. את 14 הדקות הנותרות 'זורקים לפח'. כך מתבצעת העבודה יום-יום בטלוויזיה וברדיו. זו הפרקטיקה מאז ומתמיד. מדובר במושג מקצועי, זה לא 'עיוות' המקצוע, זה המקצוע עצמו! 'לבשל' במקצוע העריכה הטלוויזיונית והרדיופונית אין משמעו להוציא מהקשרו. 'הבישול' הוא חובה, הוא צורך הנובע ממגבלות המדיום. מדובר בתהליך שמתרחש כל יום, בכל כתבה. כל כתבה שנשמעת ברדיו או נצפית בטלוויזיה עברה 'בישול', ועורכיה וכתביה התלבטו כיצד 'לבשל' אותה. בהקשר הזה, כל עורך יכול להחזיק בדעה שונה משל חברו" (חוות דעת רוני דניאל, סעיפים 13-14).

 

115.     וגם זאת שמענו – דברים המתיישבים על הדעת – כי דרכו של עולם היא שכל עיתונאי יערוך את כתבתו בדרך שונה מרעהו. כפי ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (תלמוד בבלי, סנהדרין פט ע"א), אף-על-פי שזה וגם זה דבר א-לוקים אחד בפיהם, כך, להבדיל, אין שני עיתונאים עורכים כתבה בסגנון אחד, אף אם שניהם אמת ידברו. דבר שייראה לעיתונאי אחד נחוץ, יכול שייראה לחברו מיותר. תמונה שהאחד יעריך כחשובה תֵראה בנאלית להשקפתו של השני, וקטע מצולם שהאחד ישלבוֹ במלואו, יחליט רעהו להקרינו למקוטעין. זהו טבעו של המקצוע, וזו טבעה של יצירה בכלל, אף של יצירה האמורה לשקף אמת. "מאד יכול להיות, אפילו סביר, שאם אני הייתי עורך את הכתבה או מישהו אחר, היו דגשים אחרים... זה עדיין לא הופך את הדגשים שלה ללא לגיטימיים" (עדות שלום קיטל, עמוד 658).

 

116.     בין טכניקות העריכה המקובלות יימצאו גם הקרנת צילומי אילוסטרציה והדבקת שֶמע על גבי חוֹזי בצורה מלאכותית (voice-over). אילוסטרציה אינה אלא "דוגמה, המחשה, הסברה מוחשת", ובעברית – איוּר, שהוא "ציור או עיטור גרפי, הבאים להאיר ולהוסיף הסבר לטקסט שבספר" (מילון אבן שושן המרוכז, 2004). בהקשר הטלוויזיוני משמעהּ של המילה אילוסטרציה הוא הקרנת תמונות או סרטונים שלא צולמו באירוע המשודר, אולם ממחישים לצופה את המסר ומשלימים לו באופן חזותי פרטים עובדתיים, על-ידי דימוי האובייקט או העניין המדובר בתמונות מתאימות. הכנת כתבות טלוויזיוניות מחייבת תדיר שימוש בתצלומי אילוסטרציה, משום שבמקרים רבים תמונות מקוריות אינן בנמצא כלל, או שאינן זמינות ברשותו של העיתונאי. שימוש כזה רוֹוח במיוחד בכתבות המסקרות את פעילות צה"ל (סעיף 10 לחוות-דעת שלום קיטל). בדרך הטבע, צילומים מתוך הפעילות המבצעית עצמה הם נדירים, וצילומים אחרים של פעילות או אימוני צה"ל שניתנו מטעם דובר צה"ל מחליפים אותם כאילוסטרציה.

            הדבקת שֶמע על גבי חוזי גם היא אמצעי טכני מקובל. לעיתים בידי עיתונאי צילומים שנראים בעיניו חשובים, בעוד שהשֶמע המלווה אותם אינו עונה על צרכי הכתבה. הדבקת שמע אחר, בין אם שֶמע שנגזר מקטע-סרט אחר ובין אם מלל של קריינות מן האולפן, משלימה את החסר ויוצרת קטע-סרט ראוי להקרנה (סעיף 70 לתצהיר דיין).

 

117.     לעיתים מזומנות טורחים עורכי כתבה טלוויזיונית ומוסיפים כתובית המודיעה לצופה כי התצלום או הסרטון שהוא רואה איננו מן האירוע נשוא הכתבה, כי אם 'תצלום אילוסטרציה'. עדי הנתבעות הסבירו אימתי, לשיטתם, חלה חובה לעשות זאת. ככלל, כאשר יכול העורך להניח כי הצופה לבדו מבין שמדובר באילוסטרציה, הרי שאין צורך בכתובית המכריזה על כך. כאשר יש חשש לטעות, והצופה יכול לחשוב כי לפניו תצלום מקורי מן האירוע המסוקר, כי אז יש להודיע על כך (תצהיר דיין, סעיף 72; עדות דיין, 329; חוות דעת קיטל, סעיף 10). יש טעם רב בהבחנה הזו. אכן, צופה סביר מודע לטכניקת השימוש בצילומי אילוסטרציה, ואין הכרח לומר לו זאת השכם והערב אם הדבר מובן מאליו. אך זאת יש להוסיף: במקום שבו מוצהר בתחילת הכתבה כי יוצגו תמונות מקוריות, שומה על עורך הכתבה להנמיך את סף ציפיותיו מן הצופה כי הלה יבין בעצמו אֵלו הן תמונות מקוריות ואֵלו הן אילוסטרציה. כך בכתבה דנן, הפותחת כזכור בהצהרה כי הערב יוקרנו "התמונות הקולות והמסמכים, שצה"ל סירב לשחרר", וכי "התמונות האלה, מייד תראו, לא משאירות כמעט פירור מהתחקיר המבצעי שבוצע בתוך הצבא" (מתוך המבוא למִשדר), וממשיכה בהצגת תמונות שלגביהן נכתב  "בלעדי - צולם ע"י אחד הלוחמים בפלוגה" (קטע ד) – ראוי להחמיר ולהניח כי הצופה עלול לטעות ולסבור גם לגבי צילומי אילוסטרציה כי מקוריים המה, מן האירוע. בכתבה שבה מוצהר בתחילה קבל עם ועולם "כך זה נשמע בזמן אמת, ברשת הקשר הצה"לית", עשוי צופה לחשוב כי לא תיעשנה עריכות של voice-over, כי השֶמע יותאם לתמונה המוקרנת, ובוודאי כי יושמעו הדברים לפי סִדרם ובהקשרם המלא, שהרי "בזמן אמת" כמ�