"אהרון ברק" הוא מותג רב עוצמה, אייקון תרבותי מנחם, לא מכאני, לא חיקוי, לא שירבוט, לא סימולציה, אלא הדבר כשלעצמו, "אהרן ברק" הוא אהרן ברק הוא אהרן ברק, לא סחבק, לא סלולארי, לא אבטיח עם טעם של ספוג, לא מזגן טורנאדו. "אהרן ברק", סטקאטו חולמני, נקישות טימפאני וקרן יער לירית, משהו כמו פתיחת הפרק השלישי של הסימפוניה השנייה ("התחייה") של מהלר, כזה מהורהר, כזה חולמני, אבל גם כזה עמוק אבל גם שרירי ברזל.
המותג אהרן ברק משתייך ללא ספק לליגה הבכירה ביותר של המותגים, המבצעים את המעבר הנכסף כל כך מן המותג אל המוצר ומתמזגים בו באופן מושלם. "אמקור", זה מקרר, "אלברט איינשטיין", זה מדען, "לאונרדו דה וינצי", אמן, אהרן ברק עין ערך שופט. אלא שכדרכו של כל מותג, ככל שאתה יודע עליו יותר כך הוא הולך ונחלש, הריחוק, המיסתורין, מעמקי הסוד, חיוניים להצלחתו המסחרית, הנה, אני קורא לחרדתי כי הניתוח לאחר המוות של מייקל ג'קסון, מגלה כי הוא היה קירח ולבש פיאה נוכרית, שאפו היה תלוי על בלימה ועוד התגלו תהליכים גופניים שאינם ראויים למאכל אדם. לא שחס וחלילה אהרן ברק הוא מייקל ג'קסון, הוא אפילו לא אורי גלר, שבלע את מייקל כמו שאדם שואב ביצה מקליפתה, לאחר שניקב בה שני חורים, אך ספק אם המוצר "אהרן ברק", צלח בשלום את שתי החשיפות המביכות משהו מן הזמן האחרון.
הראשון בסדר כרונולוגי של יציאה לאור הוא הספר "עושה הכובעים", ראיונות ושברי מחשבות של אריאל בנדור וזאב סגל ואחריו הסרט "השופט", של רם לנדס ועמי טיר. רצוי לקרוא ולראות את שניהם, על אף דמיון ניכר, כמעט עד לרמה לשונית של אהרן ברק בשני המדיומים, מה שדי מעורר תמיהה, לאונרדו דה וינצ'י מצייר את המונה ליזה פעמיים? כל כך מוגבל מלאי הרעיונות והדימויים הלשוניים של ברק עד שהם חוזרים על עצמם, משהו כמו שלוש מהלומות הפטיש הפותחות את הסימפוניה השישית של מהלר. אבל מי שמכיר את כתביו עבי הכרס של אהרן ברק בעיקר בנושא שיקול הדעת השיפוטי ואני מכיר מישהי בכפר מל"ל המכירה אותם היטב יודע עד כמה ברק הוא חסיד המוטיב החוזר על עצמו, ורק לשונות רעות במיוחד יגידו הממחזר את עצמו.
כאן אנו זונחים את מהלר ותוגותיו וההשוואה הראוייה יותר היא לאמנות הפוגה של יוהן סבסטיאן בך, דהיינו מוטיב קונטרפונקטי אחד ברה מינור: החוזר אין סוף פעמים בסדר מורכבות עולה.
מבחינת הנזק למותג אהרן ברק שבלי ספק נכונו לו חיי מדף ארוכים גם לאחר פרישתו מבית המשפט העליון הספר הוא הרבה יותר הרסני. אהרן ברק ושני מדובביו הציתניים, בנדור וסגל ורק אני בדמיון הדביק כל כך שלי, רואה בשלושתם עצור ושני מדובבים היושבים לעת לילה בתא מעצר נאמר בתחנת המשטרה בצומת מסובים הידוע גם בכינוי "כלוב הציפורים", והמדובבים מנסים לחלץ מן העצור הודאה באיזו אשמה דמיונית, שאינה ברורה להם עצמם והרבה פחות לעצור, והשיחה מתגלגלת על גלגלי הלילה הרכים, מתפתלת, עולה לגבהים וצונחת לתהומות וברקע קולות ההביטאט האופיניים של בית המעצר, שיעולים, גניחות, קול המים היורדים בשירותים והקריאות התכופות "סוהר סיגריה".
כמה עשרות ואולי מאות שיחות מוקלטות מעין אלה שמעתי בחיי ויום אחד אאסוף אותם לאנתולוגיה מדהימה, שמן הסתם אקרא לה אלף לילה ולילה ואקדיש אותה לשחרזדה של המדובבים מיסטר איקס מבני ברק שדובב את כולם. והקורא המתעניין בז'אנר המחתרתי הזה, מופנה אל פסק הדין המרהיב של השופטת חיות בעניין אלזם עליו השלום, המצטט הרבה משיחות הלילה הללו. השלושה במשטרת מסובים, העצור ושני המדובבים, מגיעים עד מהרה ליסודות המיתולוגיים הנצחיים של מערכת המשפט: "השופט הבן זונה הוא כל יכול, עורכי הדין הם זבל והשופט לא רואה אותם ממטר ואת הנאשמים הוא לא רואה אפילו ממרחק פחות ממטר".
בנדור, סגל וברק כל כך שבויים באאורה העצמית שלהם, עד שהם לא מבחינים בכמה התבטאויות מוזרות ומביכות עד מאד החומקות מן החדר הנעול של השופט. ראשית כמו שאומרים העצור ומדובביו אין בספר איזכור אפילו של נאשם אחד, עותר אחד, תובע אחד, נתבע אחד, הכל מתנהל בחלל ריק ממתדיינים. גם בסרט אנו רואים שופטים פוסעים בצעדים חרישיים במסדרונות האבן של בית המשפט העליון, צילומים ממושכים של השופטים היושבים מתחת לקיר הפסיכדאלי של אולם ג, אפילו בשוט אחד בסרט אין אנו רואים את תא הנאשמים. איפה סולימן אל עביד, נאשמי דני כץ, איפה אלפי שנות המאסר שעברו באולם הזה?
מי יודע כמה נאשמים ובעלי דין הופיעו בפני אהרן ברק בכל שנות כהונתו בבית המשפט העליון, נאשמים שנשאו אליו עיניים של תקווה ויאוש, בעלי דין השולחים יד אל גרונו של זה, מעבר למילת "הנגד", המפרידה בין שמותיהם, כמו "קרויצפלד נגד פשפיורקה", הנושאים על גבם את הסכסוך הממושך אותו הם גוררים עוד מבית המשפט השלום, כמו נמלה הנושאת על גבה גרגר הכבד פי שבע ממשקלה העצמי . אף אחד מהם לא השאיר איזה חותם על השופט ברק עד שיזכה להיכנס למעבדתו של "עושה הכובעים", איפה הראשים גזוזי השיער, לבני השיער, צבועי השיער בצבע החציל המעיד על מחלה המקננת בגוף. איפה הראשים המורכנים בעייפות אין סופית או מורמים בהתרסה, האם לא להם התאים אהרן ברק כובעים מצוחצחים עם תיתורת, או קמט או קפל, כובעי צילינדר וכובעי יומיום עם מצחייה, אף אחד מהם לא זכה להיכנס לספר, אולי היה ראוי לקרוא לו כובעים ללא ראשים.
בכך שונה כל כך הספר מספרים קודמים שנכתבו על ידי שופטים עליונים, למשל ספרו יצחק אולשן "דין ודברים", ממנו שאלו מחברי עושה הכובעים את כותרת המישנה של הספר "דין ודברים עם אהרן ברק" או ספריו המקסימים של שניאור זלמן חשין "שחוק ודמע בבית המשפט", העמוסים מתדיינים טרודים, סמוקי פנים, המפיחים לכל עבר עננה של זיעה חמוצה וריח של כרוב. אולי כך הדבר משום שאהרן ברק לא היה מעולם שופט של בית משפט שלום או מחוזי, למרות שהוא סבור כי למעלה מ-90 אחוז משופטי העליון צריכים לבוא מערכאות דיוניות, כלל שכמובן אינו חל עליו, כך שהשופט ברק לא פגש מימין מתדיין חי. בעלי הדין בבית המשפט העליון הם סילואטות קרטון בתא הנאשמים או בקהל, הם אינם מדברים ואין להם כל חלק בדיון.
ומה עם עורכי הדין? גם הם כמעט לא נמצאים בספר. לאחר סריקה קפדנית מצאתי בספר איזכור אחד לעורכי דין. לקראת סיום הספר, בתשובה לשאלת בנדור: "מה אהבת בשיפוט?", משיב כבודו שאהב באופן טבעי את הניתוח המשפטי, את ההתמודדות עם שאלות משפטיות וגם "אני אהבתי עורכי דין חריגים, שהוסיפו פלפל לדיון המשפטי". פלפל לדיון המשפטי? מן הסתם מתכוון אהרן ברק לתבלין הידוע בשמו הלאטיני piper nigrum תבלין שחור שמגיע בדמות כדוריות קטנות שנהוג לטחון אותם לאבקה, שאם איתרע מזלך והיא נכנסת לחוטמך תביא לתגובת עיטוש ממושכת ואפשר גם להשתמש בה להטחה בפניו של שודד או אנס. ומה אירע לכל מאות השעות שהושקעו בהכנת טיעונים, אסמכתאות, פיתוח רעיונות, אלפי דפים שנגנזו בארכיב בית המשפט העליון אי שם בהרי ירושלים, כל זה רק פלפל לדיון המשפטי. ומה עם אותן עמותות ואגודות, עדאלה, הועד נגד עינויים, האגודה לזכויות האזרח, הועד נגד עינויים, שוברים שתיקה, יש דין, בצלם שהביאו לשולחנו של הגדול מכולם עתירות מצוחצחות ומבהיקות שאיפשרו לו לתת את פסקי הדין המופלאים השטים כענני נוצה מן החלונות הגבוהים של בית המשפט העליון אל העולם הרחב, כמו בג"צ הועד נגד עינויים שהוגש על ידי נבחרת עמותות זכויות האזרח בישראל שאינם זוכות לכל איזכור ועליו אומר אהרן ברק כי "הוא פסק דין חשוב מבחינת המסר שהוא מעביר. הייתה לו השלכה בינלאומית אדירה".
ובכלל נראה כי השופט ברק אינו חובב את העמותות הטרחניות הללו כאשר הוא נשאל לגבי התנגדותו למינוייה של רוב גביזון הוא משיב "אני לא חושב שנשיא אגודה לזכויות האזרח יכול להיות שופט בבית המשפט העליון. אני לא חושב שנשיא תנועה לאיכות השלטון יכול להיות שופט בבית המשפט העליון", והשואלים הכל כך קשובים אינם שואלים כאן והאם התובעת מספר 1 עדנה ארבל יכולה להיכנס לבית המשפט העליון כמעט מיד לאחר שסיימה את תפקידה והאחראי על התביעה כללית היועץ המשפטי לממשלה כמו אהרן ברק יכול גם הוא והאם מלחמה לטובת זכויות אזרח היא אג'נדה פסולה. והאם בארה"ב לא מונה לבית המשפט העליון טורגוד מארשל עורך הדין הבולט של הארגון למניית אפליית שחורים.
בעניין פסק דין העינויים אותו מונה ברק בין 11 פסקי הדין החשובים ביותר שנתן (אין ביניהם אפילו פסק דין פלילי אחד) נכללה בספר אחת ההתבטאויות שבהחלט מתחרה רצינית לתואר ההופס... המשפטי מספר אחד של כל שנות המשפט. כאשר נשאל ברק על ידי סגל מדוע ניתן פסק הדין שאסר עינויים ניתן רק לאחר 5 שנים מיום הגשת העתירה, האם אין בבית המשפט העליון מדיניות מכוונת של המסלול האיטי לתפוחי אדמה לוהטים (הביטוי כמובן שלי ולא של סגל חביב השופטים) השיב הראש והראשון: "ההחלטה לקחה זמן כי היא לא הייתה אקטואלית, משום שהעותר כבר לא עונה", כאשר קראתי את המשפט הזה היה נדמה לי שנכנס לי גרגר אבטיח לעין. וקראתי שוב "ההחלטה לא הייתה אקטואלית כי העותר כבר לא עונה", מי בכלל היה העותר שם, העתירה הוגשה ה בשמם של כל העצורים הפלסטינאיים חסרי השם והקול, שטולטלו, נקשרו בתנוחת בננה, שק מסריח הונח על ראש, נמנעה מהם שינה עד למאה שעות, אנשים בבגדים צואים שעונו בשיטות שונות ומשונות והמשיכו להיות מעונים עד שניתן פסק הדין ויש אומרים שגם אחר כך אבל זה כבר לא שייך לאהרן ברק. כובעים הוא עושה אהרן ברק או ארונות מתים?
התבטאויות נוספות הטוענות לכתר הבכורה נוגעות אחת לשטחים ואחת למינויי שופטים. ביחס לשטחים אומר אהרן ברק כי מכוח המשפט הבינלאומי זוכות זכויות האדם בשטחים להגנה טובה יותר מאשר אצלנו בישראל, האומנם? זכויות האדם בשטחים משגשגות יותר מאשר בישראל וברק נותן לדוגמה כי בשטחים יש חופש נישואין ובישראל לא ואתה חושב על כל העתירות לאיחוד משפחות שנדחו, על המעצרים המנהליים, על איסורי התנועה, על משפחות שנקרעו לגזרים ואתה מבין שלדעתו של ברק מעבר לחומה אותו חוצה כדור הרגל של קבוצת החיילים בפרסומת לסלולארי זה או אחר, עומדת קבוצת כדורגל מאושרת לבושה במדי מנצסטר יונייטד השולחת את הכדור בבעיטת אדירים חזרה אל החיילים שאין להם זכות נישואין. וביחס לשאלה הכמעט חצופה "איך אתה חי עם השליטה שלנו בעם אחר", משיב ברק "אני לא רוצה להביע דעה פוליטית", זו דעה פוליטית? "בחיאת ראבק יא ברק ", כמו שאומרים בתא המעצר ההוא בצומת מסובים, זה כאילו שאלת שופט עיראקי נשוא פנים מה דעתו על שימוש בגז חרדל כנגד כורדים במחוז חלאבג'ה, "סליחה", אומר השופט העיראקי ומסלסל בשפמו "אני לא רוצה להביע דעה פוליטית"
בעניין למינויי שופטים אומר ברק "ביחס לאליקים רובינשטיין הוא השופט הדתי הטוב ביותר שאפשר היה להביא", וביחס לשופט סלים גובראן "הבאנו את השופט הערבי הטוב ביותר שיכולנו להביא", ורק האוזן המאומנת כראוי בפוגות של באך ובשלמות המתמטית שלהם מבחין כי מעבר לפינה מהדהד הקונטרפונק ברה מז'ור החבוי במשפט זה לאמור סלים ג'ובראן הוא הערבי הכי טוב בין כל השופטים ואליקים רובינשטיין הוא הדתי הכי טוב בין השופטים, או אולי התכוון המלחין הגאון למשהו אחר.
הסרט "השופט", (האם רק לי מזכיר השם את סדרת "הבורר"), משלים את הספר אם כי לא בא במקומו. ברק ומראיינו חתנו רם לנדס חוזרים על המנטרות המופיעות בספר כי השופט הוא דמות מטריקס, חסר מקום, השקפת עולם, יציר רשתות מחשבה בעל כושר תבוני עליון לבצע איזונים מורכבים במיוחד, השקפה שהספר של המדובבים בנדור וסגל, איך שהוא מפריך אותה, כאשר אתה שואל את עצמך האם היית קונה פסק דין משומש ממי שסבור כי העתירה נגד עינויים עסקה בעותר אחד שלאחר שחילצו מלשונו המתלעלעת הודאה באשמה כזו או אחרת הפסיקו לענות אותו, ואני נזכר שאחד העותרים שם היה גם חריזאת שמת תוך כדי טלטול בחקירה , כך שגם לגביו העתירה לא הייתה דחופה במיוחד, הרי שיש בו הצצה לאהרן ברק אחד, עייף, שחומות ההגנה שלו פחות יציבות, כאשר הוא אומר ביום פרישתו לא הסכים להארכת כהונתו כי "מלאה הכוס, מלאה הכוס", וכמעט דמעה בוקעת בעיניו ואתה שואל את עצמך לכמה מנגנוני הגנה והתנתקות צריך שופט שנהרות של סבל ויגון זרמו דרכו והוא אינו מזכיר אפילו מתדיין אחד.
ולבסוף מילה אחת אישית. אהרן ברק מרבה להזכיר בספר ובסרט את השואה, כאירוע שעיצב את השקפת עולמו. גם לאבי קראו אהרן והוא שוחרר על ידי חייל כושי ממחנה ההשמדה בוכנוואלד וכמו שברק מספר בסרט שראה לראשונה פרה, כשיצא בן 5 מן מהשק שהוברח מן הגטו לכפר מחוץ לעיר גם אבא שלי ראה אז בפעם הראשונה אדם שחור. בראדום שם נולד לא היו אנשים שחורים. כששוחרר המחנה הוא שקל 35 ק"ג ויצא מצריף המוזלמנים על כתפי אחיו הצעיר שמואל. אבי היה כורך ספרים, הוא יצא כל בוקר לעבודה בשעה רבע לחמש בבוקר וחזר בחמש אחרי הצהריים. הוא קרא עיתון מעריב על כסא הנוח במרפסת בדירה בדמי מפתח שהייתה בחלקה משותפת לנו ולגברת קרויצפלד עד שנרדם על הכיסא והיינו מסייעים לו להיכנס למיטה. אבי מעולם לא חשב ולא אמר שהשואה עיצבה את השקפת עולמו.
