המעשה שדודו טופז עשה הוא מעשה נורמטיבי לחלוטין, על צביעות התקשורת
מה שעשה דודו טופז, אינו אלא ביטוי שגרתי למדי של חיסולי חשבונות הנהוגים כדבר שבשגרה בעולם התקשורת, זו שכולנו מריעים לה בצימאון דם קולקטיבי. ומה מתאים לנו יותר משירו של אריק אינשטיין "עתונאי קטן שלי"
מה שעשה דודו טופז, אינו אלא ביטוי שגרתי למדי של חיסולי חשבונות הנהוגים כדבר שבשגרה בעולם התקשורת, זו שכולנו מריעים לה בצימאון דם קולקטיבי. כך בדיוק נוהגים הרבה מאוד בעלי הון ואמצעי תקשורת כדבר שבשגרה ממש. כולנו סוגדים לאותו עגל זהב תקשורתי שהעלה לדרגה של קדושה את אותה תרבות קאניבלית, אלימה וכוחנית, הבטוחה שהמשיחיות של צדקנותה מתירה את דמם של קרבנותיה התורניים. כלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לאמסטף שטורף את הידיים שמאכילות אותו, וכיום אפילו מערכות אכיפת החוק רועדות מפחד ולא מעזות להעמיד את כלי התקשורת הגדולים לדין גם כשהם מצהירים בראש חוצות שהם שמים על החוק קצוץ. כמו בעבירת הסוביודיצה, לדוגמא.
מה שעשה דודו טופז הוא מעשה נורמטיבי לגמרי, וכולם בישראל מפרשנים את המעשה השגרתי הזה בחד מימדיות שאינה תורמת באמת לביעור האלימות הזו מקירבינו כלל ועיקר.
אין כל הבדל בין אחד ששוכר בריונים כדי לפוצץ במכות מישהו, לבין בעל הון (וממילא עיתון) אחר שמפוצץ את השם הטוב ל אנשים וקורע להם את הצורה במסע צלב מתמשך, חסר רחמים, לעיני ואזני ילדיהם ובני משפחותיהם, ולא רק יום אחד אלא במשך שנים על גבי שנים של טפילות מלאת ארס, רוע, נקמנות וזדון, שהובילה לא פעם ולא פעמים לא לסתם שברים קלים וחתכים - אלא להתאבדויות של ממש. התאבדויות שאין בינם לבין רצח בכוונה תחילה שום הבדל של ממש, שהרי החזקה המשפטית היא ש"חזקה היא שאדם מודע לתוצאה המסתברת של מעשיו". וכל עיתונאי יודע שכשהוא שופך את דמו של מישהו הוא מוביל אותו במודע לחיסול, כזה או אחר, שתוצאה מסתברת ביותר שלו היא התאבדות, ועל כן זה הוא רצח בידי עיתונאי, בכוונה תחילה.
האלימות של עולם התקשורת נלהבת להסתער על מעשהו הנורא של דודו טופז בדיוק כמו שהאלימות של עולם הכמורה שמח להטיף מוסר נגד אלימות של אחרים בעוד ששורותיו שלו מזוהמות במעשי אינוס קטינים שיטתי, אכזרי רחב ומתמשך. אם תפשיטו את המסיכות מעל פניהם של כל אותם מטיפי מוסר צבועים, תגלו שהם בסך הכל עושים מה שפרוייד קבע: צדקן מטיף בדרך כלל בקולי קולות נגד מה שהוא העצמו מסתיר בתוכי תוכו.
הדברים האיומים והחמורים שעולל טופז לשירה מרגלית, אבי ניר ובועז בן ציון חמורים בעיני בדיוק כמו חיסולי החשבונות המאפיוזיים שמתנהלים אצלנו בשגרת יום ממש, כשכולנו מלקקים את השפתיים נוטפות הדם שאנחנו קוראים בכל יום בעיתון. לצלוב אותו ערום ועריה שנים על גבי שנים אינו חמור פחות מלהפליק למישהו יום בהיר -אחד בלבד- מנה אחת אפיים.
זה נכון לגבי אריה דרעי, אביגדור ליברמן, שמעון שבס, חיים רמון, שרה נתניהו, דניאל פרידמן, מרגלית הר-שפי, משה קצב, עמיר פרץ, דני דנקנר, שרי אריסון, בלה וינשטוק, ועוד המוני קרבנות של תקשורת רודפת עד מוות, מוצצת דם, מוציאה להורג, מעלילה אחוזת אמוק, שינאה, בוז וכופה תפירת תיקים כדי להצדיק בדיעבד מחול מוות שסומן מראש.
טופז הוא בעל הון ששכר בריונים כדי לתקוף באלימות מכוערת איומה ואסורה אנשים על לא עוול של ממש בכפם.
כך בדיוק נוהגים הרבה מאוד בעלי הון ואמצעי תקשורת ובעליהם, כדבר שבשגרה ממש. הם מתעללים בראשי ממשלה, בנושאי תפקידים ציבוריים, בקציני צה"ל, במשרתי ציבור ובאזרחים שעירים לעזאזל, כתחליף זול ומזוייף של ההליך המשפטי כולו, ההופך להיות חסר משמעות לחלוטין, כי התוצאה נכפית על פסק הדין באוירת העליהם שבו השופט חייב להחליט לא אם הוא נגד הנאשם באופן אישי אלא אם הוא בסך הכל בעד לחזור הביתה בשלום או שיחסלו גם איתו חשבונות.
כולם קרבנות של אותה תרבות קאניבלית, אלימה וכוחנית, הבטוחה שהמשיחיות של צדקנותה מתירה את דמם של קרבנותיה התורניים, בעוד שבעצם חמור מעשה הרדיפה מהעילה המקורית עצמה, וכל הר מוליד בצורה מאולצת למדי בסופו של דבר איזה עכבר, שאותו אפשר למצוא אצל כל אזרח הגון, אם רק יפשפשו במעשיו ועברו בקנאות המתאימה .
אשר על כן, התנהגותו של טופז היא נורמטיבית לחלוטין, במדינה שבה הנורמה היא להיות פסיכופת.
תקשיבו למילים של אריק איינשטיין. הן היו נכונות אז, ומאז נכתבו הן הפכו משיר נחמד לאני מאמין של מדינה שלמה. מתורה שבעל פה לעשרת הדיברות. מתיאור קיצונות של מספר סוטי מין מתוסכלים ועבריינים בנשמה שהשתרבבו לעולם העיתונות במסווה של מטיפי מוסר לאומיים והשתלטו על התקשורת בזמנו, לנורמה של מדינה שלמה, שהפכה את הקאניבליזם ואת החגיגה על הדם לתרבות, לאלוהים ולבית המקדש שלה.
המאמר המקורי
http://www.global-report.com/eb/?l=he&a=343838